בריאיון לרגל צאת ספרו מביע מנחם נאבת ציפייה שהבנת הזהות החרדית תוביל לאפשרות של אמפתיה ביחס לחרדים, במקום הכעס והשנאה הקיימים היום. לדעתו, שורש הבעיה של החברה הישראלית עם החברה החרדית, נעוץ בשימת הדגש על הממד הסוציולוגי, שבו מתגלה החברה החרדית כחברה שמהותה ההתבדלות מהחברה הישראלית, במקום הממד התיאולוגי, שבו מתברר כי מהות החברה החרדית היא המחויבות לתורה.
טיעונו של נאבת חושף כשל בסיסי בחברה החרדית, פתולוגיה הפוגעת בה ובאפשרות השותפות עימה. המושג "תאולוגיה" מורכב משני מושגי יסוד: "תאו" הנגזר מ"תאוס" שהוא "א־לוהים" ביוונית, ו"לוגיה" שהיא תורה. כלומר, תורת האלוהות. והנה, המושג "א־לוהים" לא מופיע אפילו פעם אחת בדבריו של נאבת, רק "תורה", "מחויבות לתורה" ו"נצחיות התורה".
אומנם ממאפייני היהדות הוא שימת הדגש על התורה, הן על לימודה כשהיא לעצמה והן על ההלכה הנגזרת ממנה. אך הלב הפועם המניע את התורה ואת נגזרותיה הוא א־לוהים, נותן התורה, שלימודה וקיומה הן הדרכים לעבודתו. אם עקרת את הלב, נותרת עם דת חלולה ללא מקור חיות.
האדם החילוני בונה את המוסר שלו ללא א־לוהים, ולכן יכול להימנע מהשחתה שכזאת מכוח האוטונומיה ההומניסטית שלו. האדם הדתי שאין לו א־לוהים נשאר קירח מכאן ומכאן – מקור הומניסטי הוא עבורו מחוץ למסגרת, ואת המקור הדתי הוא חילל (הן במובן של הפיכה לחלול, והן במובן הדתי של חילול השם). דת חלולה מובילה להפרת איזונים ולהשחתת המידות, ומאפשרת מעשים שאדם ירא שמיים או בעל מוסר חילוני לא יהין לעשות, כניצול המדינה ואי נשיאה בנטל. דת כזאת אינה מאפשרת אמפתיה כלפי המחזיקים בה.
נאבת מציין בצדק שהציונות הדתית היא רבת זהויות, כלומר מורכבת מזהות דתית ומזהות חילונית, אך הוא טועה באבחון המתח בין החרדיות ובין הציונות הדתית. לטענתו מקור המתח הוא בכך שהציונות הדתית מכילה גם את התודעה החילונית השמה במוקד את הריבונות, וזו – בווריאציה הציונית־דתית – מלווה במשיחיות ובקידוש הממלכתיות, הזרות לחרדיות. זהו טיעון כושל. אילו זאת הייתה הבעיה, יכלה החרדיות לחבור לזרם אחר בציונות הדתית – לא תלמידי הרצי"ה אלא תלמידי הרי"ד סולובייצ'יק או תלמידי הרב עמיטל, שהייתה לו תמונה שונה של משנת הראי"ה, ושלא הכיל את המדינה במשיחיות.
לדעתי, המתח הבא לידי ביטוי בזלזול של החרדים בציונים הדתיים נובע מכך שהציונות הדתית מציבה מראה מול החרדיות. היא מהווה דוגמה לאפשרות להכיל תיאולוגיה עם הלכה, ולתורה שלא איבדה את הקשר לריבונו של עולם. לציונות הדתית ישנם בלמים ואיזונים הן מצד יראת א־לוהים והן מצד המוסר ההומניסטי, ולאורה ניכר כי החרדיות אין לה אלוהים.
ספרו של ד"ר משה מאיר, "התבונה המחדשת: פילוסופיה בית־מדרשית", ראה אור בהוצאת עקד
