אנשים שנאבקים – או מסרבים – להשלים עם השינויים הדמוגרפיים, התרבותיים והדתיים של ישראל, נוטים לעתים קרובות לדכא את רצון העם. הם מנתבים את מאמציהם דרך העוצמה האדירה של המדינה, ומשתמשים במגוון רחב ובלתי מבוקר של מנגנונים כדי לנטרל את תוצאות הבחירות שלדעתם לא טובות. זה כולל גרירת המדינה במבוך אינסופי של חקירות על ההנהגה הנבחרת. עם כל רגע שעובר, זה הופך להיות בלתי אפשרי יותר ויותר לראות בחקירות האלה משהו אחר מלבד מניע פוליטי בליבתן.
לאחרונה זה הפך לאופנתי בישראל, והגיע עד לראש הממשלה בנימין נתניהו, לתאר את הרשת הזו של ביורוקרטים בלתי נבחרים ולכאורה בלתי ניתנים לפיטורים – כ-"דיפ סטייט". מבחינה טקטית, זה הגיוני, שכן המונח נכנס לשיח הציבורי העולמי לפחות מאז הניצחון הראשון של טראמפ ב-2016, ועוד יותר מאז בחירתו מחדש ב-2024. אבל בבדיקה מעמיקה יותר, יש פער רציני בין מה שהמונח ״דיפ סטייט״ מציע לבין מה שמתואר כקיים במדינת ישראל ב-2025.
השיח סביב הדיפ סטייט נע בין תיאוריית קונספירציה מופרכת עד לתסכול על מציאות פוליטית שאין עליה עוררין. הנושא המשותף הוא גופים בירוקרטיים הפועלים מחוץ לעיני הציבור וללא תלות בתהליכים פוליטיים ידועים כדי לשמור על סטטוס קוו מסוים.
ככל שמשמעות הדיפ סטייט היא חריגה מעקרונות הממשל הדמוקרטי, ניתן להבין שהיא משמשת לתיאור המדינה המנהלית של ישראל. אבל ההיבט הסמוי הוא הליבה של הרעיון. המילה 'דיפ' מתייחסת למה שנמצא מתחת למה שניתן לראות, למה שנסתר מהעין. בישראל, הסודיות שמשתמעת מהמונח הזה פשוט נעדרת.
פקידים בלתי נבחרים כמו היועמ"ש וראש השב׳׳כ אינם פועלים בצל ואינם עושים מאמץ להסתיר את השפעתם. במקום זאת, הם פועלים בגלוי וללא בושה לעיני הציבור, ומצדיקים את התנהגותם, למרבה האירוניה, בטענה שהם פועלים בשם שמירת הדמוקרטיה. למעשה, מה שהם מבקשים לשמר זה לא את הדמוקרטיה ולא את מדינת ישראל, אלא גרסה ספציפית של המדינה – כזו שמשקפת בצורה נוחה את זהותם ומתיישרת עם רצונותיהם.
לתייג אותם כ-״דיפ סטייט״ זה לתת להם יותר מדי קרדיט. זה לא דיפ סטייט שמערערת את הדמוקרטיה, אלא משטר לא דמוקרטי בפני עצמו.
