הכלבה קאיה עליה השלום הלכה לעולמה בשלהי חורף 2018, לפני שבע שנים תמימות וארבע או חמש ממשלות. מי בכלל זוכר אותה? ובכן, בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו לאחרונה בתל־אביב. הוא זוכר היטב. ביום שני השבוע ריצד תצלומה של הכלבה המנוחה על שלל המסכים באולם המשפט, ולצידה ציטוט מהיום שבו אומצה על ידי משפחת נתניהו בקיץ 2015: "כמה אור הביאה קאיה אל ביתנו. אני קורא גם לכם להציל את הכלבים המבוגרים ולהביא אותם אל הבית".
למען הסר ספק, על פני השופטים או הפרקליטים לא עלתה בת־שחוק או גיחוך כשקאיה הועלתה באוב. אלה וגם אלה התייחסו ברצינות תהומית לתפקידה הקומי־טרגי במאמצי הפללתו של ראש הממשלה, או לפחות העמידו פנים רציניות. סנגורו של נתניהו, הפרקליט העסוק עמית חדד, נאלץ לגבות את תגובת מרשו לפרסום מחשיד באתר וואלה עם כותרת מתקתקה: "ביבי וקאיה איחדו את הישראלים בפייסבוק". על פי כתב האישום גם היא, הכותרת, הייתה חלק מתשלום השוחד שנתניהו קיבל מבעלי האתר, הלא הוא נאשם מספר שתיים, שאול אלוביץ'.
אגב, בדקתי, לא רק אתר וואלה התפעל בשעתו עמוקות מאימוץ הכלבה במעון ראש הממשלה. אפילו להארץ השתרבבה נימת התפעלות כשהלכה לעולמה. בעל הטור איל מגד הרעיף מחמאות על ההספד שפרסם בעליה והשווה אותו לנאום ההר של ישו, אישיות היסטורית חביבה ביותר על הסופר: "מתוך כל הסחי והרפש שנוברים בהם ללא הרף צדיקי הדור, הרובספיירים בגרוש, אלה התובעים השכם והערב את ראשו של הראש ומשחיזים חדשות לבקרים את הגיליוטינה, זוהר באור יקרות הפסוק הנהדר (של נתניהו; ח"ס): 'למדנו מקאיה מה זאת נשמה ותודעה של בעלי חיים'". עורכי אתר הארץ, שמן הסתם פרסמו את המאמר בחירוק שן, הצמידו לו תצלומים מהפגנה רל"ביסטית שהוקדשה לקאיה. אחת הכרזות אז קבעה ש"גם את זה צריך לבדוק, כמה קאיה עולה לנו?".
עלתה ביוקר. בצוק העיתים שחלפו בינתיים מגד חש נבגד, חצה קווים והצטרף למעגל צדיקי הדור והרובספיירים, התובעים את ראשו של הראש נתניהו. "האיש הזה הוא האויב הכי גדול של כולנו", כתב עליו לא מכבר באותו עיתון. בהפגנה בחיפה אף הגדיר אותו כ"צורר הגדול ביותר שקם לנו". ביום שני בבוקר, הרטוריקה במשמרת המחאה הקטנה מול בניין בית המשפט התל־אביבי לא הייתה עדינה בהרבה: "פושע מסוכן", "ממשלת רצח", "מרגלים", והכול באמצעות רמקולים אדירים, מחרישי אוזניים ומחרידי רחוב. אך אפילו הם לא הצליחו להבקיע אל האולם שבו מעיד נתניהו לסירוגין מאז תחילת דצמבר, מתחת לפני האדמה. רק העיתונאים הצליחו להבקיע, רובם עוינים בעליל את הנאשם, וכן כמה מנציגי המחאה, בעיקר אלה שהמאבטחים ומשמר בתי המשפט אינם מעיזים להשאיר בחוץ: עינב צנגאוקר, לדוגמה, תא"ל במיל' אסף אגמון (סבא של סמל גור קהתי ז"ל), וכן כמה גמלאים מכובדים ובאים בימים שזמנם בידם, כמו עורך מעריב בדימוס עידו דיסנצ'יק. על התגית שמוענקת להם בתום הבידוק הביטחוני הקפדני כתוב "קהל".
באופן מפתיע משהו יש מקום לכל הקהל, גם לקבוצת נשים אוהדת נתניהו שהטריחו עצמן מירושלים ומחיפה כדי להשמיע קול מחאה נגדית כשהרל"ביסטים יצעקו עליו בהפסקה, כל הפסקה. שעה קלה לפני כניסת השופטים, כולם מוזהרים לשמור על הסדר. מאבטחת קשוחה מבהירה שעל פי החלטת השופטים אסור אפילו להציג שאלות לראש הממשלה, ושכל מי שינסה לשאול יסולק לאלתר. בצדק, זו לא מסיבת עיתונאים, זה משפט. אף על פי כן, כשנתניהו מגיע בסביבות תשע, גליקמן מחדשות 13 צועק לו שאלות בעניין ראש השב"כ, ובכל זאת נשאר באולם. מלבדו נוכחות שם, אגב, בקביעות גם כנרת בראשי ואור־לי ברלב, שממלאות תפקיד תקשורתי מובהק משני צידי הקשת של כתב האישום. הן אולי המומחיות הגדולות ביותר לתיק. לשמחתי, למרות חילוקי הדעות התהומיים ביניהן באשר לפסק הדין, נראה שיחסיהן תקינים בהחלט, אות ומופת לכך שסכנת מלחמת האחים פחותה מכפי שהיא מצטיירת בראיונות עם אהרן ברק או אילה פרוקצ'יה. עוד לא אבדה תקוותנו.
המחוזי בתל־אביב, השבוע. צילום: חגי סגל
נתניהו מחייך בנינוחות ואינו משיב לגליקמן. הוא מתיישב על כורסה צנועה מול דלפק צנוע שעליו מיקרופון דקיק, ספל פורצלן ובו משקה חם כלשהו ובקבוק סודה. מזמן לא הזדמן לי לראות אותו באופן בלתי אמצעי, רק בטלוויזיה, ולכן אני יכול לדווח פה נאמנה שהוא נראה טוב בהחלט, מלא עזוז. עם שחר הספיק לבשר לאומה על מינוי יורש מפתיע לרונן בר, מינוי ענייני אך נמהר שעתיד להתבטל רשמית בערב, לאחר שהתברר כשנוי במחלוקת אפילו בחוגי הליכוד. ככל שיכולתי להבחין ממרחק של שתי שורות ספסלי עץ, עד להפסקה הראשונה הוא לא החליף פתק אחד עם אנשיו ולא התלחש איתם. לא עדכן ולא עודכן. כל ישותו הייתה ממוקדת בעדותו, כאילו אין לו עניינים בוערים אחרים על הראש: איראן, חטופים, חות'ים, לבנון, קטארגייט, מה לא. שלטון החוק בישראל שותה לרוויה את משאבי הזמן של ראש ממשלתנו הנבחר, מסיח ממושכות את דעתו של חורץ הגורלות מספר אחת במדינת היהודים.
פרקליטו הנאמן, עורך הדין חדד, המשיך גם השבוע לעבור איתו פריט־פריט על מאות סעיפי המתת שקיבל לכאורה מאתר וואלה, תוך התעלמות מהנחיות השופטים לקצר. אחרי סעיף קאיה, מספר 175, חזר חדד לסעיף 165: "דרישות לפרסום הודעה לתקשורת ביחס לפרסומים ברשתות שבהם הופיעו הנאשם נתניהו והנשיא ריבלין במדי אס־אס, וכן לפרסום תגובת גורמים בליכוד התוקפים את הנשיא ריבלין על כך שלא גינה בעבר פרסומים דומים נגד נתניהו". זה קרה מזמן, ב־6 באוגוסט 2015, אבל נתניהו זוכר היטב שהטיפול של וואלה בתרעומת הליכוד בסוגיית ריבלין לא נבע מיחסיו המיוחדים כביכול עם אלוביץ', וכך גם לא האירוע הביזארי מיום 10 באוגוסט, המפורט בסעיף 176: "דרישה לפרסום כתבה על פעילות ספורטיבית של הנאשם נתניהו".
נתניהו משיב בקול נמוך לשאלות של חדד, מתייחס בתיעוב חרישי לאתר וואלה. באולם בית המשפט, עין הסערה, שקט ודממה. רק מקלדות העיתונאים רוחשות. נשיאת ההרכב רבקה פרידמן־פלדמן משדרת רושם של הקשבה, שני עמיתיה פחות. השופט משה בר־עם מתכתב בתנועות שפתיים עם המסך שמולו. אולי יש שם תוכנה שמפצחת אותן ומעבירה למי שצריך. עמיתו עודד שחם נראה תכופות כלאחר ייאוש. מתחת לגלימה הוא לובש סוודר, בגלל המיזוג. אין לי ספק ששלושתם משתוקקים לעסקת טיעון או להליך גישור, אשר יגאלו אותם מהסיוט המרתוני הזה. כמעט כל המדינה משתוקקת, אבל כבר אי אפשר לעצור ולגשר. הפרקליטות משוכנעת שהיא נציגת הצדק עלי אדמות, ולנתניהו ברור שהוצאת חפותו לאור היא אינטרס לאומי עליון, תעלה כמה שתעלה למדינה ולעם. עצוב, עצוב, עצוב.
ב־10:38 הטלפונים באולם רוטטים לרגל דיווח על מעצרם של יונתן אוריך ואלי פלדשטיין. התכונה התקשורתית בחוץ עצומה, אבל באולם המשפטים התת־קרקעי ברחוב ויצמן בתל־אביב נמשכת כסדרה חקירתו הראשית של נאשם מספר אחת. הוא כבר מודע למעצר אנשיו, מפני שכמה דקות קודם לכן ביקש עו"ד חדד הפסקה מסתורית קצרה, אך אינו מסגיר שמץ עצבנות או קוצר רוח שאינם קשורים למעמד העגום שבגללו התכנסנו כאן. שוב ושוב הוא מוחה באוזני השופטים על סעיף השוחד, המתאר מסכת יחסים נורמטיבית בין פוליטיקאי לגורמי תקשורת כמעשה פלילי שדינו שבע שנות מאסר.
הסנגור ממשיך לסעיף אישום 247, "אירוע מיום 6 ביולי 2017, דרישה לסיקור ביקורו של הנאשם נתניהו ברוסיה". ראש הממשלה דאז ודהיום מסביר את המובן מאליו: לא היה לו אז צורך בחסדי וואלה, מפני שלביקור ההוא במוסקבה הייתה חשיבות רבה והתעניינות תקשורתית רחבה בהתאם. "פוטין יצא מגדרו", הוא נזכר, "היו לביקור השלכות במרחב הסורי, והיו השלכות היסטוריות שעוד יפורסמו בבוא היום, אני לא יכול לפרט". כמה חבל שהשופטים לא דורשים ממנו לפרט. אולי הפרסום הסנסציוני היה עוזר לעם ישראל להיחלץ זמנית מבועת העיסוק בהיבטים המשפטיים של תופעת נתניהו, עיסוק שרק הלך והתעצם השבוע. פרשה חדשה בסדר גודל של תיקי האלפים מתרגשת עלינו, ואנחנו עדיין מתבוססים בפרשיות המעורפלות ההן מעומק העשור הקודם, שוקעים יותר ויותר.
הסנגור שולף מסרון ארכיוני של יאיר נתניהו נגד אתר וואלה: "לא סתם קוראים לאתר האנטישמי שלהם וואלה הוא אכבר". נתניהו האב מגיב בתזכורת שפעם יאיר רצה לתבוע את האתר. השופטת פרידמן־פלדמן תוהה למה בכלל צריך להתייחס עכשיו ליאיר, ולנתניהו האב יש מענה משכנע: אם הוא אכן עזר לאלוביץ' בקידום עסקיו, כפי שנטען בכתב האישום, יאיר לא היה מגדף את האתר או שוקל לתבוע אותו, אלא שואל את אבא למה אנחנו עוזרים להם. נשמע הגיוני.
הלאה, סעיף 192, אירוע מיום 23 בנובמבר 2015, דרישה של נתניהו מאתר וואלה לפרסם את תגובתו להכרזת שר החינוך נפתלי בנט בעניין ביטולה של עסקת שחרור מחבלים נשכחת ("יריתי בביבי כדור בין העיניים"!). מתברר שגם הארץ, גלובס וערוץ 7 התייחסו בזמן אמת לתגובת נתניהו, לא רק וואלה. נתניהו מתרעם. הוא מסב את מבטו לדוכן השופטים ומרים קולו בנימה אירונית: "כבודכם, אני הואשמתי בקבלת שוחד, וזה השוחד – זה המתת, הודעות דובר שנשלחו לכל המערכות". פרידמן־פלדמן נאנחת: "אדוני חוזר על עצמו בכל תשובה, אין טעם".
צהריים. נשיאת ההרכב מכריזה על הפסקה של חצי שעה, אבל עוד לפני שהשופטים עוזבים עינב צנגאוקר מבקשת בקול להגיש לו מכתב, ומישהו מזקני סיירת מטכ"ל צועק לו לפרוש. נתניהו מקבל את המכתב של אם החטוף ויוצא. כשהוא שב לאולם בתום ההפסקה, ומתברר שדווקא השופטים מתמהמהים הפעם, הוא פונה אליי כדי לוודא שאני מבין את גודל האבסורד שבאשמת השוחד נגדו. אני מהנהן. כתבתי כאן על כך לא פעם. כתבתי גם דברים שלא נעמו לאוזני חסידיו על הצורך לסיים כבר את המשפט הממאיר הזה, ולו גם במחיר הקרבה אישית שלו. עוד רבים וטובים כתבו והתחננו, אבל המשפט נמשך ונמשך. הנה, בתשע בבוקר השופטת פרידמן־פלדמן הכריזה נחרצות שהעדות היום תימשך עד חמש אחר הצהריים, כנ"ל למחרת, אבל בפועל הוא הסתיים עוד לפני אחת, כשהתביעה והסנגוריה הסכימו מאחורי דלתיים סגורות לאפשר לראש הממשלה לצאת ולהעיד במשטרה בפרשת אוריך־פלדשטיין. גם העדות של יום שלישי מתבטלת. המפגינים הכרוניים בחוץ והסקרנים בפנים קיבלו חופש מההפקר, מההפקרות.
בשבוע הבא, ערב פסח, כולם ייפגשו שוב, כדי להמשיך לשמוע מה בדיוק קרה בין נתניהו לוואלה לפני עשר שנים, אם בכלל קרה. למעלה מ־44 אלף עמודי פרוטוקול נרשמו כבר מאז פתיחת המשפט לפני חמש שנים, ארבעים וארבעה אלף. אם לא יקרה נס או אסון, במרוצת חודש ניסן יישבר מחסום ה־50 אלף. מי יגול עפר מעיניה של קאיה ויספר לה.
