הסרטון שפרסם נתניהו אחרי חקירת מקורביו המחיש היטב שיונתן אוריך כבר לא בסביבה. לא בגלל הסגנון החריף נגד רשויות החקירה והאכיפה, שאוריך הוא מהוגיו ומנסחיו בעשור האחרון, אלא בגלל הלחץ המופגן והשגיאות האחרות. הדוקרת מכולן הייתה לכנות את יועציו הנחקרים "בני ערובה".
בכלל, היממה המוטרפת ההיא של יום שני הייתה חריגה גם במונחים ישראליים, והמחישה עד כמה חלשה סביבת ראש הממשלה בימים גורליים במיוחד. ההודעה המוקדמת בבוקר על מינוי אלי שרביט לראש השב"כ, והנסיגה המהירה ממנה לפני ארוחת הצהריים, חשפו את החובבנות וחוסר ההיערכות שבה מתקבלות הכרעות דרמטיות. כל זה תוך הכנות להרחבת המבצע בעזה, שלשב"כ תפקיד מרכזי בו, וכמובן תוך חקירת פרשת קטאר, שבגללה נאלץ ראש הממשלה באותו יום לקטוע את העדות במשפטו לטובת עדות במשטרה.
הקו שלו, בעדות הקצרה שמסר לחוקר הוותיק שמוכר לו כבר מתיקי האלפים, היה "לא ידעתי". שניהם כבר ישבו באותו חדר וניהלו כמעט את אותה שיחה. נתניהו, ממירון ועד דוחא, כשיטת הפעלה, לא יודע. בשביל זה יש שם תמיד עוד מישהו באמצע, שעושה בשבילו את הדברים. מה בדיוק הוא לא ידע? זה מה שמתברר כעת.
את בעיית הסיווג של פלדשטיין ראש הממשלה יתקשה להדחיק, וכפועל יוצא גם את קשיי ההעסקה שלו בלשכה. האם הוא טרח להתעדכן במסלול הפתלתל שנבנה בעבור דוברו הצבאי? לא בטוח. תחקיר "עובדה" עם מכשיר הטלפון של חני בליוויס נתן הצצה לשיטות הפעולה של מי שעושים בעבור ראש הממשלה פעולות שהוא מעדיף לא להכיר בעצמו. כך גם ההדרכה המפורשת של נתניהו בתחילת דרכה, לפי עדותה של בליוויס: "ביבי אמר לי פעם 'חני, אני צח כשלג, ואני לא רוצה שידבק בי גרגר אבק אחד. ואני כאן כדי לשמור את בעלך הכי צח שיכול להיות'". גם יונתן אוריך תמיד היה שם כדי לשמור אותו הכי צח שיכול להיות.
זה גם יסוד ההבדל בין שני היועצים הנחקרים; אלי פלדשטיין ואוריך אינם מצויים באותו מעמד בהיררכיה הפנימית, בידע, ובהיכרות עם נתניהו. פלדשטיין היה שחקן חדש ושאפתן בלשכה. לא במעגל הקרוב ביותר. לא בבכירות ולא בסמכות. הוא הופעל בעיקר בידי אוריך עצמו, אחרי שהגיע מלשכת בן־גביר, שאותה עזב בטריקת דלת. עדות לכך שפלדשטיין לא נתפס כחלק מהמשפחה היא עורך הדין ששכר לעצמו. בניגוד לכל שאר המעורבים, שבאופן בלתי נתפס מיוצגים בידי אותו פרקליט, עמית חדד. עו"ד עודד סבוראי לא רק מייצג את פלדשטיין בקו עצמאי, הוא גם לא היסס להעלות בבית המשפט את החשד לשיבוש באמצעות פרקליט הבית. העימות שנערך בין שניהם בחדר החקירות, הגיע אחרי שעימות דומה נערך כבר בתקשורת, בהודעות סותרות לעיתונות שהופצו בידי הסנגורים.
אחרי שבירגר התנדב לספר ברדיו שהוא זה ששילם לפלדשטיין כסף שהגיע מהלוביסט הקטארי פוטליק, פלדשטיין פרסם הודעה כי אכן קיבל את הכסף בצינור הזה, אבל לא בעבור שירות לקטאר אלא כתמורה לעבודתו בלשכת ראש הממשלה. כלומר, גם המשלם וגם המקבל הודו בכך בקולם. מהרגע הזה הוא נדון להתנגשות עם אוריך, שהתנער מההאשמה שהוא זה שבנה את המנגנון. לא בכדי, בהודעת הליכוד השבוע (ובניגוד לסרטון של נתניהו) פלדשטיין לא הוזכר. הוא הורד מדרגת דרייפוס לדרגת בוגד. ולא, לא בגלל קטאר, דווקא מפני שדבק בקו שכל שירותו ונאמנותו תמיד היו בשם ראש הממשלה ובעבורו.
אי של ענייניות
אלמלא היה מסוכל "מימין", סביר להניח שאלי שרביט היה מוצא את עצמו עד תום אותו יום מסומן מהצד השני כמינוי מטעם. כבר כשעלה שמו היה מי ששלף את עמדתו כמפקד חיל הים בזמן פרשת הצוללות, שלפיה לא נכפו על החיל צוללות וכלי שיט שלא רצה בהם, כעדות לנאמנותו לראש הממשלה. אבל התמונה הבודדת עם דגל במחאה נגד הרפורמה המשפטית, ועוד חתימה על עצומה ברוח דומה, הכריעו את הכף.
זה לא מינוי בסגנון זמיר. הוא לא טבעי ולא קונצנזוס. משני הכיוונים. מעבר לדמיון להצנחת מפקד חיל הים עמי אילון אחרי המחדל הקודם של השב"כ ברצח רבין, איש לא חזה את השליפה הזו של נתניהו. זה היה מפתיע ומוזר, אבל היה גם משהו מרענן בעצם הבחירה במישהו שגם התגובות אליו לא היו כולן אוטומטיות. באופוזיציה, שניהלה מאבק חריף נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, נמצאו אפילו רבים שבירכו על מחליפו המיועד: גדי איזנקוט היה הראשון, אבל גם יאיר גולן (לפני שפרסם הודעה ביקורתית יותר בלחץ יועציו), אורנה ברביבאי ורם בן־ברק מיש עתיד, ודמויות כמו רונן מנליס. המכנה המשותף לכולם: עוד לפני שהיו אופוזיציונרים הם היו בפורום מטכ"ל או בצמרת מערכת הביטחון. ניחא, עדיין היה כאן אי של ענייניות שחרג מגבולות המחנות האוטומטיים.
מתנגדי מינוי שרביט לא הציגו ראיה לשיקולים זרים, אבל הביטול הוא כבר פוליטיקה גלויה. "מחשבה נוספת", נימקה לשכת רה"מ
גם המופתעים שלא לטובה, לא הציגו כל ראיה מבוססת לשיקולים זרים. אבל הביטול הוא כבר פוליטיקה גלויה על השולחן. "מחשבה נוספת", נימקה לשכת ראש הממשלה את הביטול, 25 שעות אחרי ההודעה על המינוי. היא לא נדרשה אפילו לתירוץ הקש המביש על אותו מאמר נגד מדיניות האקלים של טראמפ, משל ישראל היא מדינת חסות שנזקקת לאשר את בכירי מערכת הביטחון מעבר לים. טענה שכמו מאשרת את תאוריית הדיפ־סטייט של נתניהו, רק מהצד השני. כל העובדות, אגב, היו במרחק חיפוש קצר בגוגל: מההפגנה בקפלן, דרך תמיכתו בהסכם הגז עם לבנון, ועד המאמר הכלכלי ההוא. כאשר ראש שב"כ נבחר בלי לעשות גוגל, מתברר ש"לא ידעתי" היא לא האפשרות המחמיאה ביותר.
נתניהו ניסה למזער נזקים אבל גם לקבע את עובדת הדחתו של רונן בר, כשהודיע שלשום שבכוונתו למנות לממלא מקום את ש', סגנו המכהן של ראש השירות, שנכנס לפני זמן קצר לתפקיד. בסביבתו טוענים כעת, בינתיים לא באופן רשמי, שהמועמד הבא שייבחר יהיה בעל רקע בשב"כ. ספק אם זה יספיק כדי להניח את דעתם של שופטי בג"ץ שהקפיאו את פיטורי בר. בניגוד לעמדת היועמ"שית, הם אפשרו לנתניהו לראיין מועמדים ואפילו להכריז עליהם. אבל הפארסה של השבוע רק תקשה על ראש הממשלה לטעון להליך סדור וחף משיקולים זרים. גם התקדמות חקירת קטארגייט מקשה על יכולתו של מי שאנשיו שקועים בחקירה להחליף את ראש הארגון שמוביל אותה.
