מי שצועק "דמוקרטיה" מעלה את החשש שהוא מתכוון למשהו אחר

המפגינים חזרו לרחובות, הפרשנים באולפנים חזרו למנטרות, והפוליטיקאים משמאל שוב משמיעים אזהרות אפוקליפטיות. כולם מפחידים אותנו עם שתי מילים: "קץ הדמוקרטיה". כל הזמן שומעים את הקריאה "דמוקרטיה, דמוקרטיה" – אך לעיתים נדמה שמי שצועק זאת בקול רם כל־כך, מתכוון למעשה להפך הגמור.  דמוקרטיה, לפי היוונית המקורית, פירושה שלטון (קרטיה) העם (דמוס). שלטון העם, לא שלטון פקידים או שופטים, שאינם נבחרים.

כמובן, את שלטון העם יש לסייג על ידי זכויות הפרט, חופש הביטוי וכו'. אך באופן בסיסי, דמוקרטיה היא שלטון העם. בישראל הנוכחית, יסוד פשוט זה נשחק ונשכח.

הממשל בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, בנוי משלוש רשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. הכנסת, שהיא הגוף המחוקק, נבחרת באופן ישיר על ידי אזרחי המדינה. הממשלה, שהיא הרשות המבצעת, קמה על בסיס אמון הכנסת. כלומר, שתי רשויות אלה הן ביטוי ישיר לבחירת העם. אך מה בדבר הרשות השלישית, הרשות השופטת?

הבעיה מתחילה כאשר אותה רשות שלישית, שאינה נבחרת כלל, תופסת יותר ויותר כוח. שופטי העליון ממנים את מי שיבוא במקומם, וכך יוצרים מעין שושלת משפטית. לא ממש מלוכה, אך בהחלט דומה למלוכה: שופטים "מולידים" את השופטים הבאים, וממנים שופטים בצלמם כדמותם. זהו מנגנון כוח מתמשך, שקשה מאוד לחדור לתוכו או לאתגר אותו מבחוץ. בהינתן הכוח המכריע שבג"ץ אימץ לעצמו, קשה לומר שמדובר בשלטון העם.

גם במדינות דמוקרטיות אחרות, כמו ארצות הברית, קיימת רשות שופטת חזקה. אך שם יש מערכת איזונים ובלמים הדדיים. בית המשפט העליון יכול לפסול חוקים, והוא אכן עושה כך; מאידך גיסא, שופטי בית המשפט העליון האמריקני ממונים בידי הנשיא באישור הסנאט, ששניהם פרי בחירת הציבור. כך בית המשפט העליון מושפע מרוח הציבור וממנגנונים נבחרים. זהו עיקרון בסיסי של איזון בין הרשויות, שמאפשר שמירה על הדמוקרטיה האמיתית.

אז מדוע בכל זאת צועקים כאן כל־כך חזק "דמוקרטיה"? ייתכן שהתשובה נעוצה דווקא בפחד. פחד מכך שנגלה שמה שהם קוראים "דמוקרטיה", אינו באמת כזה. במאה ה־20 ובתחילת המאה ה־21, לא מעט משטרים קומוניסטיים ודיקטטוריים עטו על עצמם את גלימת הדמוקרטיה – לפחות בשמם הרשמי. ולא במקרה. השימוש בכינוי "דמוקרטית" שימש כלי תעמולתי, ניסיון לייצר מראית עין של לגיטימיות כלפי פנים וכלפי חוץ, ואולי גם הדחקה קולקטיבית של המציאות.

כך, צפון קוריאה נקראת רשמית "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" – אף שמדובר במשטר יחיד, עם פולחן אישיות לשושלת שליטים רודנית, מחנות ריכוז, הוצאות להורג, אפס חופש ביטוי וניתוק מוחלט מהעולם. גם מזרח גרמניה לשעבר, שפעלה תחת השם "הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה", הייתה בפועל שלוחה קומוניסטית סובייטית, עם שטאזי, משטרה חשאית שעקבה אחר כל אזרח, ודיכוי שיטתי של חירויות. "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו", שמובוטו ססה סקו שלט בה במשך עשרות שנים ביד ברזל, תוך שחיתות, מלחמות אזרחים והפרת זכויות אדם – ממשיכה לשאת את התואר "דמוקרטית" אף שאין לו אחיזה במציאות. אפילו סין – אולי הדוגמה הבולטת כיום לשלטון ריכוזי, חד־מפלגתי וחסר שקיפות – ממשיכה להיקרא "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של סין".

הדפוס ברור: ככל שהמשטר רחוק יותר מדמוקרטיה אמיתית – כך גוברת אצלו הנטייה להצהיר על דמוקרטיה בשם, כאילו בכך ניתן יהיה להסוות את המציאות.

גם אצלנו, כל הצעקות על פגיעה בדמוקרטיה החלו ברגע שמישהו ניסה להחזיר את האיזון ולרסן מעט את הרשות השופטת. כל ניסיון להחזיר את הכוח לידי הנבחרים – כלומר לידי הציבור – נתקל בקריאות שמדובר באיום על הדמוקרטיה. דווקא משום שזהו מהלך דמוקרטי, ממהרים לתייג אותו כלא־דמוקרטי.

כביש עוקף

נראה ששורשי המחלוקת העמוקה סביב הרפורמה המשפטית אינם באמת חוקתיים או מוסדיים – אלא פוליטיים. הדמוקרטיה הישראלית מובילה בעשור האחרון שוב ושוב לשלטון ימין, והצד המפסיד, שלא מצליח לשנות את המציאות בדרכים דמוקרטיות רגילות, מנסה לחזק את הרשות שאינה תלויה בבחירת הציבור – הרשות השופטת. זו לא חתירה לדמוקרטיה, אלא ניסיון לעקוף אותה. יותר קל עבורם לצאת לכיכרות באיומי הפחדה כדי לשמר את כוחה של רשות שאיננה דמוקרטית, מאשר לשכנע את העם בצדקת דרכם שתתורגם לקולות בקלפי, למנדטים בכנסת, ולהכרעת הרוב. זה המשחק הדמוקרטי, ואלה כללי המשחק. שלטון העם, זוכרים?

יותר קל לצאת לכיכרות באיומי הפחדה, מאשר לשכנע את העם בצדקת דרכם שתתורגם להכרעת הרוב ולמנדטים בכנסת

אגב, על מה יצא הקצף בימים האחרונים? על החוק לשינוי הוועדה לבחירת שופטים. שנבין עד כמה מי שצועק דמוקרטיה אינו באמת רוצה בה, על פי החוק החדש יהיו בוועדה תשעה חברים: נשיא העליון ושני שופטי בית המשפט העליון, שייבחרו על ידי שופטיו; שר המשפטים ושר נוסף שתקבע הממשלה; שני ח"כים שיבחרו הקואליציה והאופוזיציה; ושני נציגי ציבור שיבחרו הקואליציה והאופוזיציה. בסיכום, לשופטים ולאופוזיציה יש רוב של 5 מתוך 9 בוועדה. סעיפים נוספים בחוק מקהים במקצת את יתרון הרוב הזה, והתוצאה היא כמעט שוויונית בין האופוזיציה והשופטים ובין נציגי הקואליציה. מינוי שופטים באופן שוויוני בין קואליציה לאופוזיציה נשמע יפה, אבל הוא נוגד את עקרון הרוב – עקרון יסוד בדמוקרטיה. הקואליציה מייצגת את רוב הציבור, ולכן הגיוני שתהיה לה השפעה גדולה יותר על מינוי שופטים. הכרה בעובדה זו אינה "פגיעה בדמוקרטיה", אלא חיזוק שלה.

בסופו של דבר, אלו שצועקים "דמוקרטיה" כל כך הרבה – מעלים את החשש שמה שהם רוצים באמת הוא בדיוק ההפך.