לפני כשלושה חודשים, נסעתי מהמילואים שלי על גבול עזה, למשחק כדורסל נכים בתל אביב, לשחק את המשחק החדש-ישן שלמדתי לאהוב מאז פציעתי בפיגוע לפני שנה.
בדרכי למשחק, התקשר אליי אבא שלי ושאל אותי אם קרה משהו בעזה, כי לא שלחו עדיין את ההודעה היומית שהכל בסדר בקבוצה הפלוגתית של אחי. עד שהגעתי לתל אביב, כבר שמענו על המארב הקשה שהפלוגה של אחי עברה בג'באליה, בדרכם החוצה על משאיות טטרה.
את משחק הכדורסל כבר לא הייתי מסוגל לשחק ומיהרתי לנסוע לזיקים לפגוש את אחי, ולשמוע איך כמה סנטימטרים בודדים הבדילו בינו לבין הצטרפות לכיסא הגלגלים וכדורסל הנכים.
הימים והחודשים חלפו, אח שלי חזר ללמוד תורה בישיבת ההסדר שלו, ולהתכונן לרגע שבו יזמנו אותו ליחידה שוב. ואני הצטרפתי, בין היתר בעקבות אותו לילה – לארגון המילואימניקים הצעירים "כתף אל כתף", והתחלתי לפקוד את ועדת חוץ וביטחון בנושא חוק הגיוס.
וככה, ועדה אחרי ועדה ראיתי ועודני רואה ושומע, הורים שכולים דתיים רבים שמרטיטים את לב כל הנוכחים ומפצירים פעם אחר פעם בחברי הכנסת החרדים בפרט וחברי הקואליציה בכלל, שלא להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה למען השתמטות מהצבא.
חלק מחברי הכנסת מבינים את גודל המעמד, וחלקם נעלמים משולחן הוועדה ברגע שהורה שכול מתחיל לדבר. אבל כל סיפור מרגש על חייל דתי שנפל, על נטל המילואים ועל הזעקה והוויכוח שעולם התורה אינו שייך בלעדית לחרדים – נופל על אוזניים אטומות.
הגדיל לעשות אתמול הרב ירמי סטביסקי, ממייסדי תיכון הימלפרב, כשאמר אתמול שהוא לא רוצה לדבר על הרגש ועל הכאב האישי שלו, אלא לדבר עובדות, כי אם האטימות הקואליציונית לא נסדקת בפני הכאב – אולי עובדות יצליחו.
ובינתיים ההצגה חייבת להימשך מבחינת הממשלה – הוועדה ממשיכה לדון בחוק לא רלוונטי שאינו עונה על הצרכים של הצבא, הקואליציה העבירה תקציב שרק מחזק את ההשתמטות מהצבא והתחושה שפושטת בציבור היא שממשלת ישראל מציבה מכשולים בפני הציבור המשרת ומעוותת את כללי המשחק עד כדי שבירת רוח החיילים ומשפחותיהם.
אבל לאותם חיילים ומשפחות, שבחרו חלקם בקואליציה וחלקם באופוזיציה, לא נגמרה התקווה לשינוי כללי המשחק. נשאר לנו קלף אחד ואחרון לשחק עליו – חוק הגיוס הנוכחי.
למדתי ללכת
אחד הטיעונים של מתנגדי גיוס חרדים הוא שצה"ל לא עושה מספיק כדי למצות את הפוטנציאל לוחמה שלו, ולמען האמת אני מסכים איתם לחלוטין – אתמול פורסם שאחרי שליחת 10,000 צווי גיוס מיולי האחרון, וגיוס 205 בלבד מהם – רק 1,952 הוכרזו כמשתמטים והוטלו עליהם הסנקציות האפשריות בחוק.
תשעה חודשים כדי להכריז על חרדי שלא הגיע לצו גיוס כמשתמט? אני למדתי ללכת מחדש בזמן הזה.
עיתונאי חרדי מוכר אמר לי לא מזמן – "אין לך מושג כמה החרדים מקצוענים, הם תמיד ימצאו את הדרך לעקוף את המכשול הכספי שיציבו מולם".
ובאמת הנה, לא הרבה זמן אחרי השיחה שלנו הרשות למאבק בעוני הוקמה, למישהו יש ספק בכלל לאיפה יגיע הכסף שלה אם חוק הגיוס ייפול?
הטיעון השני שנטען כלפי תומכי גיוס משתמטים באופן מיידי, ולא "במתינות ובתהליכים", הוא שבאמת רק 205 חרדים התגייסו מתוך כל צווי הגיוס הללו.
תאמינו או לא – אני מסכים מעט גם עם הטיעון הזה. יש בהחלט צורך בתהליכים ארוכי טווח, ואני מאוד תומך בהחלטה של צה"ל על פי פרסומים לעקוף את הישיבות ולחתום על הסכם גיוס עם התלמידים החרדים עצמם, לגיוסם בעוד שנתיים במעמד מיוחד, תוך איום הטלת סנקציות באופן מיידי אם ישברו את ההסכם החתום.
אבל במקביל יש צורך מיידי ועכשווי בצבא, ומול הצורך הזה יש אלפי בחורים חרדים שלא נמצאים בישיבות – אלא נמצאים ברחוב, בפשע ובבתי העסק, כמו הנגר "תלמיד הישיבה" שנעצר בנתב"ג.
אז למה שהסנקציות יעשו את שלהם מולם, כמו שאני טוען? כי יש סנקציה אחת ויחידה שאין לחרדים מה לעשות נגדה, ומשיחה עם גורמים שמעורים ברחוב החרדי מאוד, מתברר שהם פוחדים ממנה יותר מכל: כרטיס היציאה שלהם מהארץ.
ולכן זו קריאתי, שמצטרפת לקריאה של המילואימניקים הצעירים ב"כתף אל כתף", במכתב ששלחנו לרמטכ"ל השבוע – צה"ל לא צריך אישור מדיני ובטח לא תמיכה משפטית, על מנת להוציא את צווי ה-12, ואחריהם את צווי העיכוב מהארץ והגדרת מעמדם כמשתמטים, אז אנא עשו את עבודתכם נאמנה, ועשו אותה מהר, כי הציבור המשרת זקוק לכך נואשות.
ותשובתי לכל המצקצקים והחוששים שהסנקציות לא יעבדו, אני מסכים איתכם בדבר אחד – הוצאת צווי המעצר, שלילת ההטבות והאיסור יציאה מהארץ זה אכן שבירת הכלים ושינוי חוקי המשחק, חוקים שהציבור החרדי קבע בעצמו ולעצמו.
וכן, היא אכן תגרור מעצרים של חרדים בנתב"ג, שהאמת? אין צורך בהם, מספיק שפשוט יראו להם את הדרך החוצה משדה התעופה. וכן, אין ספק שיהיו מחאות וחסימת כבישים מצד חרדים ושימוש בשפה תוקפנית וחריפה אפילו יותר. וכן, בהחלט יש מצב שהממשלה תתפרק בעקבות הצעד החוקי לחלוטין שהצבא יבצע.
אבל בהעברת תקציב ההשתמטות, ובהמשך קידום חוק ההשתמטות – חוקי המשחק המושחתים והלא מאוזנים נחשפו, היריקה בפנים של הציבור המשרת הפכה רטובה מדי, ואנחנו צריכים להבין שהגיעה העת לשינוי מאזן הכוחות, ומימוש החוק כלשונו.
ואז, ורק אז, כשנדע שמי שלחוץ הוא לא הציבור המשרת, אלא הציבור המשתמט – נוכל לשבת באמת למשא ומתן עם המפלגות החרדיות, ולדון על הסדרת מעמד לומדי התורה האמיתיים בחוק, והפסקת מעמדם המיוחד של ישיבות הנושרים למיניהם.
"קשה להיות חרדי היום", אמר חבר הכנסת גפני השבוע מעל בימת הכנסת, במשפט שנשמע תלוש כמו אמריקאית בת 20 שמדווחת על "אסון" כי נגמר לה החלב שקדים. חבר הכנסת גפני והחברה החרדית אינם מוכנים להרגיש את הקושי האמיתי והיומיומי שיש בפחד על אח ששרד מארב וחילץ את גופות חבריו בידיים, או בלחץ שיש על משפחה מגויסת?
אז הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק, ושיחוו טעימה מהחיים הקשים באמת של הציבור המשרת.
