מכאן לעו"ד עמית חדד. ביום שני השבוע, עם מעצרם של אוריך ופלדשטיין, נטש חדד את הדיון במשפט נתניהו ורץ לפגוש את אוריך. מאוחר יותר הוא ביקש מבית המשפט לבטל את יום הדיונים שנקבע למחרת, בשל רצונו להשתתף בדיון הארכת המעצר של החשודים.
הגבות מתרוממות: האם חסרים פליליסטים מוכשרים בישראל? האם חסרה לחדד עבודה? האם הוא עורך הדין היחיד שיכול להעניק שירות לאוריך ולפלדשטיין? חדד הפך למייצג הבלעדי של כל הקשורים למשפטי נתניהו. הוא ייצג את שלושת הנאשמים בפרשת הטרדת עד המדינה שלמה פילבר – יונתן אוריך, ישראל איינהורן ועופר גולן – וגם את פילבר עצמו. הוא מייצג את נתניהו במשפטי האלפים; ובפרשת קטאר הוא מייצג את אוריך, פלדשטיין ואיינהורן. האם זה חוקי? סעיף 14 לכללי האתיקה של עורכי הדין אוסר על עו"ד לקבל לקוח כאשר הוא "לא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו" בשל "חובת נאמנות כלפי אחר" או בשל עומס עבודה. איסור נוסף חל על ייצוג "צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין". בתיק הטרדת העד, הלשכה אישרה לחדד את הייצוג הכפול.
השאלה במקומה עומדת: מדוע התיר בית המשפט לחדד לעזוב את הדיון במשפט נתניהו, ונעתר לבקשתו לבטל יום דיונים נוסף? כללי האתיקה קובעים שאם יש לך עומס עבודה אסור לך לקבל תיק נוסף, אבל זו הבעיה הקטנה פה. הבעיה הגדולה היא ניגוד העניינים לכאורה. שהרי אם חדד היה מייצג רק את אוריך, לנגד עיניו הייתה עומדת אך ורק טובתו של אוריך. הוא היה יכול, למשל, לייעץ לו באופן מקצועי ונטול פניות בדילמה כמו אם לחתום על הסכם עד מדינה. אבל כאשר הלקוח המרכזי שלו הוא נתניהו, חדד מצוי בין אינטרסים סותרים.
יש פה בעיה של מראית עין, כי גם אם נניח שכוונותיהם של נתניהו וחדד טהורות, הייצוג המשותף לא נראה כמו בחירה מקצועית אלא כמו תכנון אסטרטגי. הבה ניזכר: שלושת עדי המדינה בתיקי האלפים היו מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, הדובר ניר חפץ והיועץ ארי הרו. האנשים הקרובים ביותר לנתניהו התהפכו עליו. נתניהו למד את הלקח: שמירה צמודה על המקורבים. הצמד ומשול.
פילבר קיבל כתב מחילה, והוא מתפרנס כסוקר הבית של הליכוד וערוץ 14. הוא התהפך נגד התביעה וזו ביקשה לחקור אותו כעד עוין, ובהמשך החליטה להגיש נגדו כתב אישום על הפרת הסכם עד המדינה. חדד מייצג אותו.
בפרשת קטארגייט נוצר קרע בין פלדשטיין לאוריך. פרקליטי פלדשטיין טענו שמרשם עבד כדובר בסביבת נתניהו, ולא התעמק במקור הכספים הקטאריים שלטענתם אוריך דאג לכאורה להעביר לו באמצעות הלוביסט ג'יי פוטליק ואיש העסקים גיל בירגר. אוריך מצידו, באמצעות פרקליטיו, מכחיש כל קשר ומעיד שלא דיבר מעולם עם פוטליק או בירגר, שאותו לדבריו הוא כלל לא מכיר. נתניהו לא חשוד כרגע שידע על הקומבינות הקטאריות בלשכתו, אבל ברור שהדרך האופטימלית לגדר סיכונים ולמנוע פיתוי של מי מהם להפוך עד מדינה, היא שליטה בייצוג שלהם. בהתנגשות בין האינטרסים, נתניהו מצפה שחדד יעדיף אותו. זה נראה כמו ניגוד עניינים על סטרואידים.
בעולם מתוקן היה מצופה מראש הממשלה להגיב כך: לא היה לי מושג שמי מעוזריי ממומן על ידי הקטארים, עומדת להם חזקת החפות, אולם אני אבחן את הקשר שלי איתם ואוודא שלשכתי נקייה מהשפעות זרות. בפועל התנהגותו של נתניהו הפוכה. הוא משדר שמעשיהם לגיטימיים לחלוטין ולא מתנער מהם. ככה נראית שמירה אישית צמודה. כך נראה הצמד ומשול.
מנגד, הנה שתי טענות של תומכי נתניהו: הראשונה, הקטארים הם אלופי העולם בקניית מדינות, ארגונים ואישים בכסף גדול. אם רוצים לחקור את זיהום שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות בישראל, צריך לחקור את כולם ולא רק את אנשי ראש הממשלה. למשל האלוף במיל' יואב (פולי) מרדכי, שלפי פרסומים בעבר קיים קשרים עסקיים עם קטאר. בפרסום של עמרי מניב בחדשות 12 נטען שהוא זה שחיבר את אוריך ואיינהורן לקטארים, ובכובעו האחר משמש גורם בכיר המקשר בין מפקדת החטופים לקטארים. מדוע הוא לא נחקר? כמוהו יש גמלאים רבים של מערכות הביטחון שחיים על הקו, נהנים מעץ הכסף ומקושרים למקבלי ההחלטות. אם מנקים את האורוות, צריך לנקות את כל האורוות.
הטענה השנייה: נתניהו פרסם השבוע רשימת 20 פרשיות בעניינו שנחקרו ונסגרו. עבור תומכי נתניהו זוהי ההוכחה הניצחת לרדיפה. הפרקליטות תטען מנגד שבכל הפרשיות היה עשן והיה אש, אבל הראיות לא הגיעו לרף הפלילי הגבוה. ועדיין, הריבוי הזה מצביע על בעיה אמיתית: התביעה נלחמת על כל המגרש ולא בוררת את מאבקיה, והתוצאה המצטברת היא שהן נראות כרדיפה.
