פסח הוא חג נזוף. אנחנו אוהבים להאשים אותו בהכול. חוץ מהתפריט המאתגר שנמשך שבוע ימים, החג מטיל עלינו הרבה עבודה קשה במשך שבועות. מעין טעימה מעבודת אבותינו במצרים. מיון וסידור וניקוי וצחצוח בלתי נגמרים. אבל האמת היא שהטרללת שנהייתה מהחג הזה היא לגמרי עלינו. כלומר, חוץ מהמטבח, זה באמת עליו.
נכון, בכל בית עם ילדים יש את ההוא שמתחפש לחולדה מהמשנה (לא הנביאה, החיה) וגורר חמץ מחדר לחדר, מחביא ממתקים מתחת למיטה, במגירה של הלבנים או מאחורי החולצות, כדי לשמור לעצמו ביסלי לשעת חירום. אז צריך לבדוק ולבער, אבל מי אמר שצריך גם למיין בגדים, לצבוע קירות ולצחצח חלונות? מתי בפעם האחרונה ישבתם על אדן החלון ואכלתם סנדוויץ'? בקיצור, הבנתם. מי שרוצה שינקה, זה טוב ומועיל, אבל זה לא דוד פסח, זה אנחנו.
השבוע, כששוב נגמר המקום בפח הזבל הביתי, העמסתי את שקיות הזבל הרבות על הרכב, ונסעתי לחפש מכולה שתסכים לקבל אותן בסבר פנים יפות. לא להאמין איך הארונות שלנו מכילים כל כך הרבה חפצים בלי להתלונן. בכל פעם שאני ממלאה עוד שקית אני משוכנעת שהבית קצת שמח, שהמגירות חוגגות. קל להן יותר, יש להן אוויר.
הבעיה היא שמרווח הנשימה של הבית לא נמשך זמן רב. הרי ימי טרום־פסח גדושים במבצעים והנחות ואופנה של חג במחירי פתיחת עונה קורעי כיס. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מהלכים בין השקיות לפח, למחזור או לכתיבת הודעות "למסירה", ובין קנייה מחודשת של חפצים לבית. שואב האבק שכל כך רצינו וסוף סוף הוא במבצע, מכונת הקפה שאפשר לצרף לרכישה שלה עכשיו את הגיפט כארד מהעבודה, וכמובן איך אפשר בלי בגדים ושמלות, מטפחות וכיפות לחג כי "חייבים". רגע, ולא נשכח מתנה למארחים כי לא יפה, ואם כבר הגענו לקניון אז נזכרנו שחייבים מגבות מטבח חדשות, כי הישנות מיצו את עצמן.
אני מרגישה שהבית קצת מתבאס מכל זה. הוצאנו על מנת להחזיר? פינינו כדי למלא? מה הולך כאן? האם באמת אנחנו צריכים את כל זה?
בקניית פסח הגדולה בסופר חלפתי על פני עוגיות הקוקוס ועוגיות הבוטנים. איש לא הביט לעברן, לא הושיט יד ולא נגע, ואני נעלבתי בשמן. אומנם הן מעולם לא היו טעימות, אבל במשך שנים שימשו קרש ההצלה של החג הזה (כן כן, הטור נכתב באשכנזית הפעם. אוכלי הקטניות מוזמנים לצחוק עלינו), אבל מאז יש כבר כל כך הרבה חטיפים ומוצרי אפייה שאפשר לקנות ולהכין איתם מאכלי פלאים, שהן נשארו לבד. תוך דור נהיה כאן שפע אדיר של מוצרים לפסח, ושפע עוד יותר גדול בכל תחומי החיים. והשפע הזה לפעמים מבלבל. מה פינוק ומה חובה ומה עדיף ממה, ולכל דבר יש שורת מחיר בסוף.
אבל זה לא רק זה, אלו הסטנדרטים החברתיים. ברוך השם החברה מתקדמת לרמת חיים גבוהה, ומה שהיה מקובל פעם, נהיה כמעט מוזר היום. ראיתם זוג צעיר בלי רכב? זוג שלא יוצא בכלל לעגלות קפה? משפחה שלא יוצאת לחופשה? יש, אבל הם יוצאי דופן. פעם כל אלה היו מקובלים יותר, היום רובנו כבר לא שם. אי אפשר לחיות היום כמו שחיו "פעם". הצרכים השתנו, נקודת הייחוס אחרת. אפילו אותי מעייפים הנאומים שלי לילדים שמתחילים במילים "כשהיינו ילדים". איש לא הקפיץ אותנו אז ממקום למקום, נסענו לטיולים באוטובוסים ולא ברכב שסחבנו להורים בחופש, שלא לדבר על טלפונים. זה יפה בשביל הנוסטלגיה, אבל גם אנחנו, שגדלנו כך, כבר לא רוצים או לא מסוגלים לחיות כך היום. כלומר רובנו. זה תלוי הרבה גם בשאלה איפה אנחנו גרים ומה הסטנדרט סביבנו.
הדשא של השכן
הרב אמנון דוקוב, בספרו הנפלא "לברכה ולא לקללה: תורה של חברת השפע", שנכתב בשיתוף עם הרב הלל נגן, מצטט מחקרים המוכיחים שרמת האושר של האדם אינה תלויה דווקא ברמת החיים שלו אלא ברמת החיים שלו ביחס לסביבתו, כלומר היכן הוא ממוקם ביחס לאחרים. וכך, אם אדם ממוצע יבחר לגור בסביבה של אנשים אמידים, הוא ירגיש אומלל אם איננו יכול להשוות איתם רכבים וחופשות ומותגים לילדים; ואם אדם כזה יעבור לגור ליד אנשים ברמת חיים נמוכה יותר, יהיה לו קל יותר להרגיש טוב עם עצמו ולשמוח בחלקו. לכן, אחת ההחלטות הכלכליות החשובות ביותר שאדם עושה בחייו היא איפה לגור, וזו גם החלטה שתגזור במידה רבה אם יחיה בנחת או בלחץ.
האחריות בעניין הזה מוטלת קודם כול על שכמם של כל איש ואישה, עד כמה הם גרים בסביבה שמתאימה להם ועד כמה הם אוטונומיים ולא מושפעים מלחץ חברתי. אבל אחר כך זו גם שאלה של איך החברה בנויה ואיך היא רואה את מי שבוחר לא לעמוד בסטנדרטים שלה. האם תהיה ביקורתיות אפילו במבט, האם תהיה התנשאות, האם מי שלא עורך בר־מצווה בשבת במלון הוא עדיין סבבה, האם אפשר לא להגיע עם שמלה חדשה לחג לבית הכנסת, האם אפשר שהחופשה המפנקת בחו"ל לא תהפוך לנושא שיחה עיקרי ותדחק לשם גם את מי שאין לו. אגב, יש חברות שהלחץ אצלן איננו כלכלי, השאלות נכונות לכל סוגי הלחצים.
פסח מזמין אותנו להמון קניות ופיתויים. ושלא תבינו, גם אני מחכה למתנת חג מבעלי (הוא לא צריך תזכורת, אבל אם כבר הגענו עד הלום, שיהיה) וכן, אפשר לשמח ולשמוח ולהתחדש. רק שזה לא יהיה מתוך לחץ, בגלל השכנים או המשפחה שאיתה נסב לליל הסדר. בסוף, אחרי כל הניקיון אנחנו אמורים לשבת בערב הזה ולהרגיש בני חורין, גם משעבוד מצרים וגם מהלחצים החברתיים. אם יש משהו שאני לא יכולה לשאת בפרסומות של ערב החג, הוא המשפט "את לא יכולה להגיע לליל הסדר בלי…" השלימו כרצונכם. אני יכולה ועוד איך, תראו אותי.
