סקר "מדד האמון" שערך מכון דיירקט פולס בשביל תנועת רגבים חושף, בין השאר, צניחה דרמטית באמון אזרחי ישראל בצה"ל. הצבא נהנה בעבר מקונצנזוס רב שנים ורמת אמון שחצתה את 90 האחוזים בקרב היהודים במדינת ישראל, אך כעת צלל ל־71 אחוזים בלבד. לפי הסקר, שמצביע על שחיקת אמון האזרחים בכלל מוסדות המדינה, רק 31 אחוזים סומכים מאוד על צה"ל, 40 אחוזים די סומכים, 24 אחוזים לא סומכים במיוחד, ו־6 אחוזים לא סומכים על צה"ל כלל.
נוכח מתקפת הטרור האיומה שהצליחה להפתיע את כוחות הביטחון בשמחת תורה תשפ"ד, הנתונים העולים מהסקר מתבקשים מאליהם. צה"ל היה אחד הגורמים שנתפסו בקונספציית "חמאס מורתע", ובאמונה המשונה שאין לארגון הטרור הנ"ל אינטרס לפתוח במערכה מול ישראל. כל בר דעת מבין שכאשר אתה עומד מול ארגון טרור בעל תפיסה ג'יהאדיסטית מובהקת, שכל עניינו במוצהר הוא ליצור כאוס ולהרוג כמה שיותר יהודים, האינטרס לפתוח במערכה מול ישראל די ברור. הוא למעשה מופיע בקווי היסוד של הארגון. אבל המערכת הביטחונית והמדינית בישראל חשבה אחרת. אחוזה בדיבוק המערביות, היא ייצרה לעצמה עמודות רווח והפסד המשקללות כוח אדם ורווחה כלכלית, והגיעה למסקנה מופרכת שלא שווה לאויב הברוטלי שלנו לצאת למתקפה.
כשמוסיפים לאשליית השקט המדומה הזה את ההסתמכות על טכנולוגיה על חשבון מודיעין אנושי איכותי בכל הנוגע לנעשה ברצועה ערב המתקפה, שיקול דעת מוטעה בנוגע להכוונת הכוחות בין הגזרות ערב המתקפה, הבלגה בלתי נתפסת והכלה של אימונים על הגדר – כל זה ביחד מייצר תמונה עגומה למדי של הגוף האמון על שמירת המדינה הריבונית והיחידה של העם היהודי. במקום שיהיה מוכן לגרוע מכול, צה"ל שחזר תדהמה נוסח "מי חלם" ו"מי העלה על הדעת". התרחישים הפסימיים המקומיים למתקפה משולבת לא חצו את סף 150 הקורבנות ליום אחד – הקיבולת במחנה שורה ל"אירוע המוני" – ואימוני כיתות הכוננות דיברו על הדיפת האויב למשך חצי שעה, עד שיגיע הצבא, ישתלט על העסק ויכריע את המערכה לטובתנו. כל זה נפרם לחלוטין ב־7 באוקטובר 2023, כשהתברר שהאויב מכיר אותנו הרבה יותר משאנחנו מוכנים להכיר אותו, וגם את עצמנו.
ובכל זאת, שאלת האמון בצה"ל מתפרסת על פני היבטים שונים, אישיים ולאומיים כאחד. האמון בצבא ההגנה לישראל פוגש אותנו בהמתנה חסרת אונים ביישובי הנגב המערבי ביום צרה, אבל גם בשליחת בנינו ובנותינו לשרת תחת אותו פיקוד ואותו מטה כללי. צה"ל הוא הגוף הקיומי שלא נתן את המענה בהישמע אזעקת אמת, אבל הוא גם הגוף שהכשיר את גיבורי ישראל שיצאו להציל את אחיהם במסיבות הטבע, בקיבוצים, במושבים ובעיירות. פרדוקס האמון בצבא העם נוגע להיותנו לקוחות לא מרוצים שלו, אבל גם נותני השירות.
בסופו של יום וסקר, נראה שמשבר האמון הוא חלקי בלבד, וקיומי לא פחות מהניצחון הנכסף. בלעדיו לא יבואו בחינה מחדש ובנייה ותיקון. בשלהי הקיץ אשתקד נחשפנו ליכולות יוצאות דופן של אותו הצבא, כשהתברר שהוא עוד זוכר איך בתחבולות לעשות מלחמה. זה קרה באופן מובהק בגזרה הצפונית, אבל התקיים בעבודה סיזיפית גם ברצועת עזה. מבצעים דמיוניים כמעט, שכבר עכשיו נלמדים בצבאות העולם, רומזים לנו על היכולת המקומית לייצר מציאות בלתי נתפסת, להביא למהפך בתנאי נחיתות איומים, לטפח מצוינות וחשיבה מחוץ לקופסה במקביל לעבודת שטח מאומצת. הראש היהודי עובד קשה כדי לפצח את נקודות התורפה של האויב, בשעה שהידיים משחירות מגריז טנקים והרגליים נושאות את הלוחמים בזירות אבק ובוץ.
אז אנחנו מפקידים את גורל היקרים לנו מכול בידי מפקדים הראויים לכך, ומצפים שילמדו להיות ראויים עוד יותר. אנחנו נותנים בידיהם לא רק את גורל הילדים המגויסים שלנו אלא קודם כול את גורל אלה שלא – ילדים וקשישים, צעירים ובוגרים, מגויסים ושאינם מגויסים. אנחנו מפקידים בידיהם את ביטחון המדינה כולה. וכמי שמשמשים בתפקיד העם של אותו הצבא, האחריות העצומה הזו נופלת גם עלינו. ויכוחים אידיאולוגיים על מה שיביא ביטחון למדינה הם קריטיים לעתידה ולחידוד העמדות והאפשרויות העומדות בפנינו, אבל את תמונת המצב המרכזית הציגו בפנינו לאחרונה אויבינו בצורה בהירה וחדה.
אפשר להמשיך ולהתווכח עד זוב דם אחים, להאשים ולאיים ולסרב ולהכפיש. אבל את עזה־תחתית חפרו ברברי הנוח'בה לא למקרה שהליכוד יעלה חזרה לשלטון, ולא כדי שהקואליציה תשתמש במנהרות במקרה שמפגינים יצאו לרחובות והשסע החברתי יתרחב. הם בנו את כל אלה לשם חורבן מדינת ישראל – יהיה מי שיהיה בשלטון, יהיה מי שיהיה במחאת הרחובות. הם בחרו בראשית אוקטובר 2023 לא מתוך ניתוח פסיכולוגי מעמיק של החברה הישראלית, אלא כדי לציין בחדווה מעוותת חמישים שנה לאירוע מיתולוגי אחר בחברה המוסלמית.
תחקירי צה"ל או ועדת חקירה ממלכתית יכולים לנתח מהלכים, להביא לשיפור עמדות או תגבור כוחות, אבל הם לא יכולים לעשות את עבודת הניקוי והחשיבה מחדש במקומנו. אנחנו, כולנו, צריכים לוותר על האידיאליזציה של כוונות האויב ושל כוחנו מולו. אנחנו אלה שצריכים לבטוח בקריאת "נצח ישראל לא ישקר", ולדאוג לכך שזה יקרה. במינימום צער ונזק, במקסימום יראת גודל השעה וגודל הנס.
