חלל נוסף נפל השבוע במלחמתם של קובעי הטעם בתקשורת הממוסדת ל"הצלת הדמוקרטיה": חופש העיתונות. מתברר שבישראל 2025 חופש העיתונות הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה מתפקדת, אך ורק כאשר היציאה להגנתו משתלבת במלחמה להפלת ממשלת נתניהו. מי שגילה זאת על בשרו הוא העיתונאי צביקה קליין, עורך הג'רוזלם פוסט, שלמען הגילוי הנאות נזכיר שהיה עמיתנו מעל דפי עיתון זה עד לפני שנים ספורות.
איתרע מזלו של קליין, והוא נעצר לחקירה במסגרת פרשת קטאר־גייט. תכף נשוב לחשדות נגדו, אולם חשוב להבין שהפרשה והחקירה ממלאים את מחנה מתנגדי הממשלה בתועפות עזוז ותקווה. אחרי שהבינו שמשפט נתניהו במסגרת מה שמכונה "תיקי האלפים" לא יביא לסיום כהונתו לפני שנת 2030, מקווים שם כעת שאולי מהפרשייה החדשה תבוא גאולתם. הפנטזיה הזו היא ההסבר היחיד לכך שמלבד שניים־שלושה צדיקים בסדום, התקשורת הממוסדת שותקת נוכח מעצרו של קליין בחשד המופרך של "מגע עם סוכן חוץ".
עיתונאים לא אמורים ליהנות מחסינות מפני עבירות פליליות. עיתונאי הוא אזרח ככל האזרחים, שחייב להיות נאמן לעמו למדינתו. עם זאת, טיבה של העבודה העיתונאית שונה ממקצועות אחרים. עיתונאים חוצים גבולות, מותחים קווים, ומסתננים למקומות שרגלם של אחרים לא דורכת בהם, תוך נטילת סיכונים מתוקף שליחותם העיתונאית להביא את מלוא המידע לקוראיהם וצופיהם. החופש העיתונאי הוא נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית, לא כזו שאת שמה נושאים לשווא מפגינים ברחובות, כאשר מה שהם באמת מייחלים לו הוא דיקטטורה חילונית־ליברלית נוסח אטאטורק. בלעדי החופש העיתונאי, גם בחירות חופשיות ברמה הטכנית אינן באמת חופשיות. חופש העיתונות הוא קודם כול חופש זרימת המידע והדיווח, החופש להיפגש ולשוחח עם מקורות ולהביא את העובדות לקהל, ולצידם חופש המחשבה והבעת הדעה. השילוב של כל אלה הוא שמאפשר לאזרח לממש באמת את הזכות להניח כל פתק שיחפוץ בקלפי ביום הבוחר. בלעדי חופש העיתונות, גם חופש ההצבעה הוא מראית עין בלבד.
חופש עיתונאי כולל גם מגע עם הגרועים שבאויבינו, כדי לאפשר לנו ללמוד עליהם ועל כוונותיהם. כל עוד מדובר בזרימה של מידע מהם אלינו ולא להפך – וככול הידוע עד כה, קליין אינו חשוד בהעברת מידע שכזה – זו עבודתו של עיתונאי, ובשום אופן לא מדובר במעשה שעשוי להיחשב לעבירה פלילית. טיב עבודתו של העיתונאי, והשאלה האם עשה הכול בהתאם לכללי האתיקה, הם עניין מקצועי. בשום פנים ואופן לא משהו שאמור להעסיק את רשויות החוק, המשטרה או הפרקליטות. הפיכתה של העבודה העיתונאית ליעד לחקירות פליליות מעמיד את הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, והשתיקה של מרבית העיתונאים הבולטים בישראל היא ליקוי מאורות בלתי נתפס.
ייתכן שלא מדובר בליקוי מאורות זמני, אלא המשך של עיוות רב שנים, שבעקבותיו חופש הפעולה של כלי תקשורת הוא לא זכות אלא פריווילגיה, כזו השמורה רק לתקשורת ה"נכונה". הייתי ילד בן שמונה כשמקלט הרדיו בביתנו השמיע לראשונה, מבעד למסך של רעשי רקע סטטיים, את המילים "ערוץ 7, שידורי ניסיון". איכות השידורים באותו יום שישי של חודש מרחשוון תשמ"ט הייתה מזעזעת, אך השמחה סביבי לימדה שקורה כאן אירוע גדול. את מקימי הערוץ הכרתי אישית, וב־15 השנים שבהן שידר ערוץ 7 ברדיו עקבתי אחרי שידוריו מקרוב, וראיתי איך הפך לערוץ חשוב ומשפיע. למעשה, כלי התקשורת הימני הראשון שניסה "לשחק במגרש של הגדולים", גם אם בהצלחה חלקית בלבד. המקום שתפס ערוץ 7 במפת התקשורת של ישראל לא היה מרכזי, אבל מספיק חשוב ומשפיע כדי שהמערכת תתגייס ותאחד כוחות לטובת חיסולו. ואכן, שילוב בין אקטיביזם שיפוטי של בית המשפט העליון שביטל את החוק להכשרתו, ובין פעולה נחרצת של המשטרה והפרקליטות להעמדה לדין של ראשיו, הביאו לסגירת הערוץ. קולם של איש מאבירי חופש העיתונות לא נשמע כשראשי ובכירי הערוץ הועמדו לדין; גם לא באותו יום בחודש מרחשוון תשס"ד שבו תמו שידוריו. אותם אנשי תקשורת לא יצאו גם להגנתו של העיתון "ישראל היום" כשהכנסת התגייסה וכמעט הצליחה להביא לסגירתו, ובוודאי שלא נקפו אצבע כאשר ערוץ 20 דאז עמד בסכנת סגירה. קו ישיר מחבר בין השתיקה הנוכחית לשתיקה ההיא. קו של דאגה לחופש העיתונות רק כשזו מתיישבת עם האינטרסים האידיאולוגיים והפוליטיים של אנשי התקשורת הממוסדת, תוך התעלמות מוחלטת מדריסתו בכל מקרה אחר.
