השתתפותה של שופטת בית המשפט העליון, רות רונן, בכנס לכבודו של פרופ' דוד אנוך באוניברסיטה העברית עוררה השבוע סערה מוצדקת מאין כמותה. פרופ' אנוך הוא משפטן ישראלי בעל שם עולמי, אך גם אחד המכפישים הבולטים של מדינת ישראל וחייליה בעולם. בעבר הרחוק והקרוב עמד אנוך מאחורי קריאות לתובעת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לחקור "פשעי מלחמה" של חיילי צה"ל. ביולי האחרון טען אנוך במאמר שפרסם ב"הארץ" כי במסגרת התקיפה שבה חוסל הארכי־מחבל מוחמד דף, נקט צה"ל במה שכינה הפרופסור המלומד "טקטיקת בית ליד". כלומר, פגיעה מכוונת בחפים מפשע שבאו לטפל בנפגעי סבב התקיפה הראשון. אנוך הגדיל לרמוז שפעולת צה"ל הייתה חמורה אף יותר מזו שביצעו המחבלים באותו פיגוע: "בבית־ליד, כמעט כל ההרוגים והפצועים – הן בפיצוץ הראשון, הן בפיצוץ השני המנוול עוד יותר – היו חיילים. באל-מוואסי, חלק ניכר מההרוגים והפצועים היו נשים וילדים". כל זה לא הפריע לשופטת רונן כשהחליטה להשתתף בכנס שנערך לרגל מינויו של אנוך לתפקיד יוקרתי באוניברסיטת אוקספורד הבריטית, ואף לשאת באירוע הרצאה חגיגית.
התמחותו של פרופ' אנוך היא בתחום הפילוסופיה של המשפט, ובהתאם לכך, ההרצאה שנשאה השופטת רונן באירוע עסקה בשאלה מתחום זה ממש. היא עימתה בדבריה שתי עמדות פילוסופיות: הראשונה, הגישה הקלאסית לצדק, שלפיה בית המשפט צריך להתעלם מזהותם של בעלי הדין, ולהתמקד בפרטי הסכסוך שלפניו בלבד – גישה המגולמת בפסלה של אלת הצדק מכוסת העיניים. מול גישה זו הציבה רונן את גישתו של הפילוסוף עמנואל לוינס, שבמרכזה עומדת החובה להביט בפניו של הזולת ולראות אותו כפי שהוא. כיצד ינהג השופט? שאלה השופטת. האם עשיית צדק מחייבת אותו להביט בפניו של הזולת או לכסות את עיניו? ומה יעשה השופט כשלפניו לא "אחר" אחד כי אם שניים, שעמדותיהם שונות זה מזה, לעיתים מקוטבות?
התשובה שנתנה כבודה לשאלה זו מעדיפה באופן מובהק את גישתו של לוינס, תוך שהיא מוצאת פתרון מעניין לבעיית האחר הכפול: "על השופט להקשיב תוך הסתכלות אמיתית בפנים של כל אחד מבעלי הדין", קבעה. "כלומר, תוך הפנמת העמדה של כל אחד מהם; תוך האזנה אותנטית לקריאה שלהם; תוך הבנה על מה היא מבוססת; ולמה – מנקודת המבט של אותו צד – עמדה זו היא צודקת ונכונה. חובתו של השופט היא היכולת לחשוב ביחס לעמדה של כל אחד מהצדדים כי זו עמדה מתקבלת על הדעת. רק אז, לאחר שהשופט ראה את שני הצדדים, הפנים את קריאתם – הוא נדרש לקבל החלטה".
דברים מרתקים ונכוחים, אך האם השופטת רונן באמת עומדת מאחוריהם? האם בית המשפט העליון שבו היא מכהנת נכון תמיד להביט בפניהם של שני הצדדים, ולשמוע בלב פתוח את עמדותיהם? ככל שמדובר במתדיינים פרטיים, ייתכן שהתשובה חיובית במידה רבה, אולם במשפט המנהלי, כשהממשלה ושריה הם בעלי הדין, נמנע בית המשפט פעמים רבות משמיעת עמדתם האמיתית, ומבכר על פניה את ביצור מונופול הייצוג של הייעוץ המשפטי לממשלה. רק לאחרונה מנע בג"ץ מהשר לביטחון לאומי ייצוג פרטי בעתירה נגד קידום קצין משטרה. אולי כעת תצטרף השופטת רונן למחנה הקטן של שופטים התומכים במתן אפשרות ייצוג פרטי לשרי הממשלה בכל מקרה של מחלוקת עם היועמ"שית. קשה להאמין שכך יקרה, אבל מותר לקוות.
