נשיא ארה"ב דונלד טראמפ החליט השבוע כי עדיף שאליס סטפניק, נציגת מדינת ניו־יורק בבית הנבחרים, תמשיך את פועלה המבורך שם במקום שתתמנה לשגרירת ארה"ב באו"ם. הבטחת הרוב שיש לטראמפ בבית הנבחרים באמצעות המשך כהונתה של סטפניק הצעירה, הנמרצת והמבטיחה מאוד, נראתה לו בצדק רב חשובה יותר ממינויה כשגרירה לארגון הבינלאומי הבעייתי וחסר התוחלת, שבאוקטובר 2025 ימלאו לו שמונים שנה.
ב־2016 פרסם ג'ייקוב דולינגר, פרופסור ידוע שם למשפט בינלאומי, את מחקרו המקיף The Case for Closing the United Nations, ובו 551 עמודים. במחקרו נימק מדוע הגיעה העת לסגור את הארגון, שמאז הקמתו לא תרם מאומה לשלום העולם ולהגנת האוכלוסיות הנרדפות, ובמקום זאת נהיה כלי הנשלט בידי רוב גדול של מדינות רודניות שאינן מכבדות זכויות אדם כלל ועיקר.
ארגון האו"ם הוקם כדי לשפר את העולם ולמנוע את האסונות שהמיטו מלחמות העולם על האנושות. כמפורט במבוא למגילת האו"ם, מטרות הארגון הן להציל את הדורות הבאים מפורענות המלחמות; לאשר מחדש את האמונה בזכויות היסוד של האדם, בכבודו ובערכו; להבטיח את שוויון הזכויות של גברים ונשים ושל עמים גדולים וקטנים; לקבוע תנאים שבהם ניתן לשמור על צדק וכיבוד ההתחייבויות הנובעות מאמנות וממקורות אחרים של המשפט הבינלאומי; וכן להביא לקדמה חברתית ושיפור תנאי המחיה בעולם שבו האדם נהנה מחירות גדולה יותר.
"להשגת המטרות האלה, על המדינות החברות לנהוג בסובלנות ולחיות ביחד בשלום וביחסי שכנות טובה, לשלב כוחות כדי לשמר את השלום והביטחון הבינלאומי, ולהבטיח – על ידי קבלת העקרונות והטמעת שיטות – שלא ייעשה שימוש בכוחות מזוינים אלא למטרות שיש בהן עניין משותף. על המדינות להשתמש ביכולת הבינלאומית כדי לקדם את הפיתוח הכלכלי והחברתי של כלל העמים".
החלום ושברונו
ההצהרה האוניברסלית של האו"ם בדבר זכויות האדם והאמנות שהמדינות החברות התקשרו בהן, לרבות האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, לא סייעו לאו"ם לבלום את הגל המתמשך של הפרות הענק של כל זכויות האדם. הוא נותר אדיש לנוכח מלחמות ורצח עם, ולנוכח אפליה, רציחות והתעמרות על רקע דתי או אתני.
הוראותיהן של יותר משמונים אמנות בינלאומיות בדבר זכויות אדם שבהן התקשרו המדינות החברות אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. למרות אמנת העבדות מ־1927 והאמנה לדיכוי סחר בבני אדם מ־1950, מיליונים ברחבי העולם הם קורבנות עבדות וסחר בבני אדם, שהוא עסק רווחי ביותר.
רציחות המוניות התרחשו מאז מלחמת העולם השנייה בברית המועצות, בסין, בקוריאה, בווייטנאם, בקמבודיה, ברואנדה, ביוגוסלביה, בקונגו, בסודן, בעיראק, בהאיטי, במזרח־טימור, באוגנדה, בלוב, בצ'אד, בחוף־השנהב, בקניה, בסיירה־לאון, בסומליה, בניגריה, בארגנטינה, בוונצואלה, בצ'ילה, באפגניסטן, בסוריה, בלבנון, במלחמת איראן־עיראק, במלחמת רוסיה־אוקראינה, ועוד.
מועצת הביטחון, האמורה לאכוף את השלום הבינלאומי, מנוטרלת בשל זכות הווטו הנתונה לחברות הקבועות במועצה. פעולותיה בררניות ואופורטוניסטיות, ונובעות משיקולים פוליטיים גרידא. לעיתים היא אינה פועלת כלל, לעיתים מגנה רק את אחד הצדדים בגין הפרות, לאו דווקא לפי גודל אשמתו, ולעיתים היא בוחרת לאכוף את השלום, ואף זאת משיקולים פוליטיים.
בפברואר 2025 הודיע הנשיא טראמפ בצו נשיאותי כי לנוכח התנהלות סוכנויות האו"ם שסטו הרחק מהמטרה שיועדה להן לקדם שלום וביטחון בעולם, ארה"ב לא תשתתף עוד במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, והיא תבחן מחדש את חברותה בארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו). היא גם לא תתמוך עוד במועצת זכויות האדם ובאונר"א.
או"ם שמום
ליחסי ישראל והאו"ם היה רגע חסד אחד בלבד – החלטת החלוקה של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947 למדינה יהודית ומדינה ערבית, הקשורות באיחוד כלכלי. בנאומו המכונן "קול דודי דופק" ביום העצמאות השמיני של ישראל אמר הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק כי "מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף איש שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, הייתה התרחשות כמעט על־טבעית. רוסיה וארה"ב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, שהייתה אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו – לשם מילוי השליחות שהטילה עליו ההשגחה. נדמה לי שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על ידי האו"ם".
מאז החלטה ההיא עשו האו"ם ומוסדותיו ככל יכולתם כדי לבטל את ההכרה במדינתו היחידה של העם היהודי, ובשביל להצדיק פשעי מלחמה נגד ישראל לצד האשמתה, אף שהיא קורבן הטרור.
את הביטוי "או"ם שמום" טבע ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן־גוריון בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלת משה שרת. זה קרה במהלך ויכוח בישיבת הממשלה ב־29 במרס 1955, שבה הציע לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של חוליות הפדאיון.
בן־גוריון סבר כי הפרת הסכמי שביתת הנשק על ידי המצרים וחסימת המעבר של ספינות ישראליות בתעלת סואץ הצדיקו פעולה כזאת. הוא ייחס חשיבות בייחוד לפעולה שתזקוף את קומת היהודים במושבים שליד רצועת עזה. הם עלו מארצות שבהן דמם היה הפקר, וכעת יש להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית האחראית לחייהם ולשלומם. בפועל, הממשלה לא קיבלה את דעתו.
חודש לאחר מכן, במפגן צה"ל, הצהיר בן־גוריון: "כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו כי 'לא יישא גוי אל גוי חרב' לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא ייכון ביטחוננו, אלא על כוחנו אנו… אין עם אדוק יותר מאיתנו בעקרונות המונחים בייסודו של או"ם – אבל או"ם שאנו רוצים ביקרו ובסמכותו הוא לפי שעה רק אידיאל. מועצת הביטחון פועלת מתוך משוא פנים והפליה בולטת… בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי רצח וחבלה, שוד והסגת גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת…עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים".
אחת בין 193
העצרת הכללית של האו״ם, שבו 193 מדינות חברות, גינתה את ישראל כמאתיים פעם, בהשוואה לתשעה גינויים לאיראן, עשרה לצפון־קוריאה, 12 לסוריה, 25 לרוסיה, 11 לארה"ב ואפס לסין, לקובה, לטורקיה ועוד. ההחלטות נגד ישראל מנוסחות בבוטות, וכוללות מידע מסולף ושקרים. ההחלטות המגנות מדינות אחרות מנוסחות בלשון דיפלומטית.
ישראל היא המדינה היחידה שמועצת זכויות האדם של האו"ם בוחנת בכל ישיבה את הפרות זכויות האדם מצידה "בפלסטין ובשטחים ערביים כבושים". ישראל סופגת גינויים לפחות ארבע פעמים בשנה, בהתעלם מהעובדות ומזכויותיה בשטחי ארץ ישראל, ובלי בחינה מקבילה של ההפרות מצד הרשות הפלסטינית וחמאס. כ־60 אחוזים מהמדינות החברות במועצה הן רודניות שאינן מכבדות זכויות אדם, אך עליהן מקבלת המועצה דו"חות מארגוני זכויות אדם המשבחים אותן באופן כוזב. בעקבות ארה"ב פרשה אף ישראל ממועצת זכויות האדם, וכן אסרה על פעילות אונר"א בישראל.
במלחמת התקומה קיבלו בית הדין הבינלאומי לצדק ובית הדין הפלילי הבינלאומי החלטות השוללות מישראל את הזכות והחובה להגנה עצמית. ההחלטות היו מוטות, חד־צדדיות וסותרות מושכלות יסוד של המשפט הבינלאומי. מועצת זכויות האדם תבעה שיוטל אמברגו על משלוחי נשק לישראל, אך לא על חמאס. מישראל, המאוימת בהשמדתה מכל העברים, ביקשו לשלול את חובתה למנוע את השמדתה, המעוגנת באמנת הג'נוסייד. ארגון הצלב האדום הבינלאומי לא ניסה להגיע אל חטופינו שבידי חמאס.
ארגון ללא תקנה
האו"ם היה אמור להבטיח את שלום העולם ולמנוע את ההפרות החמורות ביותר של זכויות האדם. הוא היה אמור לקדם את החירויות – החופש מפחד, החופש ממחסור, חופש הדת וחופש הדיבור. בעוד שבראשיתו נשלט בידי דמוקרטיות מערביות, הרי שבעקבות הדה־קולוניזציה רק מיעוט מהמדינות החברות כיום הן דמוקרטיות. אף שמגילת האו"ם קובעת כי רק מדינות אוהבות שלום, המוכנות ומסוגלות לקיים את התחייבויותיהן על פי מגילת האו"ם, יכולות להתקבל כחברות, נעשה הארגון – כניסוחו של הפרשן הפוליטי היהודי־אמריקני צ'רלס קראוטהאמר – ל"ארגז החול של רודנים".
בקיטוב השורר בעולם כיום, גם בין המדינות הדמוקרטיות אין דרך להקים ארגון חלופי של מדינות דמוקרטיות. אולם אין טעם להמשיך לקיים ארגון המגלם את הסילוף שב"עלמא דשקרא".
היטיב לתאר זאת נתן אלתרמן ("תחרות לניסיון"): "הסילוף זה טיבו. הוא מצניע פנים / הוא מתחיל בריצה למרחקים קטנים! / הוא מתחיל בתחרות ניסיון, קו לקו, / אבל בה מאמן הוא את רגליו… / ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ / הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ / לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום, / להגיע ראשון אל מטרות השלום! / הנותנים לו לגשת לשדה התחרות / מנחילים למפרע תבוסה לחירות". את האו"ם יש לפרק.
