מערכת הסחר הבינלאומית, של סחר חופשי עם זרימה יעילה של הון, אנשים וסחורות, לא נוצרה כדי לשפר את היעילות שלה. מדינות העולם לא החליטו בוקר אחד שיש ליישם את עקרונות הסחר החופשי בציפייה ליתרונות הכלכליים של סחר כזה. אם כבר, מצב ברירת המחדל בכל מדינה הוא הטלת מגבלות על הסחר. הסיבה היא פשוטה: סחר חופשי מיטיב עם צרכנים, אך רע ליצרנים. ויצרנים לא רק מצביעים בבחירות אלא גם משלמים ללוביסטים. יש להם אינטרס ברור להגביל סחר חופשי.
אז איך בכל זאת הגענו לעולם שבו סחר חופשי הביא לשילוב עמוק בין מדינות ומגזרים, כך שהטלפון הנייד שלכם מיוצר בכחצי תריסר מדינות, והקפה שאתם שותים בבוקר מגיע בכלל ממערב אפריקה או ברזיל? התשובה פשוטה: זאת הייתה החלטה אסטרטגית – של ארה״ב.
בסוף מלחמת העולם השנייה האמריקנים עמדו בפני שתי בעיות: יריב חזק בדמות ברית המועצות, ומדינות חלשות מדי להגביל את השפעתו (גרמניה המערבית, צרפת, בריטניה ויפן). כדי לנסות לבלום את הסובייטים בעלות נסבלת לארה״ב, וושינגטון החליטה לגבש את מדינות מערב אירופה ויפן לגוש כלכלי וביטחוני חדש, שיוכל עם הזמן לבלום ואולי אף להביס את הסובייטים.
בסיס אחד של הגוש הזה היה מערכת בריתות הגנה ענפה, שחיברה את ארה״ב למערב אירופה ומזרח אסיה. ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט״ו) הוקם ב־1949. יפן וארה״ב חתמו על ברית הגנה ב־1951. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שארה״ב נכנסה לברית הגנה שלא במצב מלחמה, ועם מספר רב של מדינות. אפשר להוסיף גם את בריתות ההגנה שנחתמו עם מרכז אמריקה ודרומה ועם מדינות בדרום מזרח אסיה.
בסיס אחר של הגוש האמריקני היה מערכת של סחר חופשי. האמריקנים זיהו נכונה שמכסים חריפים פגעו בסחר בתקופה שבין מלחמות העולם. כדי להבטיח את שגשוג ״העולם החופשי״, דרושה הורדת מכסים הדדית ודרוש עידוד של סחר חופשי שייטיב עם כל חברות הגוש.
אבל הייתה בעיה אחת בתוכנית. ארה״ב ובעלות בריתה היו במצב כלכלי שונה מאוד זו מזו. מדינות מערב אירופה ויפן היו בתחילתו של שיקום ארוך ממלחמת העולם השנייה. רוב ערי יפן הוחרבו. לונדון צולקה בידי היטלר. צרפת הייתה נתונה תחת כיבוש במשך ארבע שנים. לעומתן, ארה״ב הייתה במצב מצוין: עריה לא ידעו כיבוש, והתעשייה שלה צמחה במהלך המלחמה. סחר חופשי בין מדינה משגשגת כל כך ומדינות הרוסות כל כך יביא רק לפגיעה כלכלית נוספת במדינות הללו. איך יצרן יפני אמור להתחרות ביצרן אמריקני כשאין לו גישה לחומרי גלם, ואינפלציה גבוהה שוחקת את ההכנסות שלו?
אז החזון של סחר חופשי שונה. במקום לדרוש הדדיות, ארה״ב פתחה את השוק הצרכני העצום שלה בעודה משלימה עם מכסים גבוהים והגבלות על יצואנים אמריקנים מצד שותפות הסחר שלה. עם הזמן המצב השתפר, מדינות מערב אירופה ויפן צמחו, אולם ההיגיון המוביל נשאר זהה: תעדוף הביטחון לאומי והמאבק בקומוניזם על פני שיקולים כלכליים. כלומר, אם סוגיה כלכלית איימה לפגוע בשיתוף הפעולה הביטחוני או המדיני, היא הוזזה הצידה, לעיתים לקול מחאת יצרנים ועובדים אמריקנים.
כך היה מול יפן. בשנות השבעים, יצרני שבבים יפניים הציפו את ארה״ב והשתלטו על נתח הולך וגדל מהשוק המקומי. יצרנים אמריקנים הפעילו לחץ כביר על הקונגרס והבית הלבן לטפל באיום היפני. מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה התנגדו, משום שהן האמינו שהשיקול האסטרטגי הוא שצריך להוביל: יפן הייתה בסיס צבאי חשוב מדי במזרח אסיה, וסכסוך סחר בתחום השבבים יפגע ביחסים. למזלם של יצרני השבבים, ולצערה של יפן, בשנות השמונים פחתה המתיחות בין ארה״ב לברית המועצות. הלחץ שנבנה בקונגרס השפיע על הבית הלבן, ויפן נאלצה לפתוח את השוק שלה, ולהגביל את הייצוא לארה״ב.
המהלכים של טראמפ נובעים מחזון אחר למערכת הסחר הבינלאומית. בראש סדר העדיפויות נמצא האינטרס הכלכלי של העובד האמריקני, וממדינות שותפות נדרש יחס הוגן ליצואנים אמריקנים, גם במחיר פגיעה ביבוא זול של מוצרים לארה"ב. הוגנות ורווחה כלכלית הן שם המשחק, לא ריצוי בעלות ברית וסחר חופשי לשם סחר חופשי.
המשמעות היא שגם בעלות ברית יידרשו לנהוג ביצואנים אמריקנים באופן הוגן, או שיחטפו מכסים. טראמפ רואה במכסים כלי פשוט ויעיל לשינוי יחסי הסחר של ארה״ב ולפיצוי על כל פרקטיקה לא הוגנת נגד יצרנים אמריקנים. ואיך טראמפ יודע שיש פרקטיקה לא הוגנת? פשוט – הוא בודק אם לארה״ב יש גרעון סחר מול המדינה השותפה.
לנו בישראל המשמעות המיידית היא שיש לבחון אילו מכסים ורגולציות אחרות מיושמות על יבוא לארה״ב, ותורמות לעודף הסחר שלנו מול האמריקנים. מחוות רצון טוב, במיוחד בתחום יבוא כלי הרכב והתוצרת החקלאית, יכולות לשים את ישראל בצד הנכון במלחמת הסחר האמריקנית.
