היוש.
שוב אני עם האחדות שלי.
אני יודעת ואני מבינה לגמרי שזה כבר קצת מאוס בעיניכם. כמה אפשר לחפור על אחדות. מי יכול לשמוע עליה. זה כבר נשמע חלול, זה חוזר על עצמו, ונדמה שזה הופך אט־אט למעין רעש רקע לא יעיל ולא פעיל. קצת כמו טרנד בטיקטוק, שאחרי תקופה מאבד את הקסם.
ובכן, תוך כדי ניקיונות פסח, חשבתי על זה והבנתי שהנושא עצמו טרם מוצה – אבל הוא בהחלט זקוק לעולם מושגים חדש. לרענון בדרכי הפעולה. אולי למיתוג טרי, שיעזור לכולנו לאפשר לו לנכוח בחיינו בלי שנרגיש שזאת השמלה הישנה שכולם חרשו עליה לפני כמה עונות. האחדות צריכה להפוך לשמלה אחרת – אופנתית, קלילה עם סטייל ייחודי משלה.
מכיוון ששבתי ולעסתי לאחרונה לא מעט ממושגי האחדות על לשוני, הבנתי שאני רוצה להשיל את חלקם או אולי לתת להם עדכון גרסה, אפילו רק מילולית. אז זאת לא רשימה מלאה והיא מן הסתם לא מדויקת לכולם, ובכל זאת קבלו אותה מנקודת מבטי האישית.
נתחיל איך לא, במילה השנואה מכול: אחדות. די עם זה. לא, באמת, מספיק לנפנף בה בכל הזדמנות כאילו היא פתרון למשהו. כאילו אנחנו בכלל יודעים מה זה אומר ואיך זה נראה. בואו נהיה כנים: ב־90 אחוז מהפעמים ששמעתם את המילה או אפילו השתמשתם בה בעצמכם, זה קרה כדי לדרוש מהצד השני שיראה קצת גמישות במחשבותיו, בדעותיו ובפעולותיו. שהוא יתיישר, שהוא יוותר על דעתו, שהוא יחליף אותה – למען היחד והאחדות.
לכן, במקום אחדות, אני מציעה להשתמש בשותפות.
מילה שהמחויבות שלה היא ליצירת מרחב שייכנס אליו כל מי שמעוניין להיות שותף, לא רק מי שחושב כמוני. מילה שהצליל שלה לא נשמע חלול ויש בו קריאה לעבודה, להליכה זה לצד זה, ביחד.
כמו כנרת באוגוסט
מילה אחרת שצריכה להיכחד מהשיחה היא פשרה.
קודם כול, כי דברים פושרים תמיד מזכירים לי את החוויה המפוקפקת שבכניסה למי הכנרת באמצע אוגוסט. מפאת כבודכם וכבודה של הכנרת, לא אפרט לכם איזו תחושה עולה בי בכל פעם שהמים החמימים האלו פוגשים את כפות רגליי, וכמה תהיות אני מנסה להדחיק במאמץ להעז לצלול פנימה.
איכס פשרות.
מי בכלל רוצה להתפשר? ולמה שאני אתפשר אם דעתי היא הדעה המצילה את המדינה כרגע, ובלעדיה אין לנו זכות קיום? למה שאתפשר ואוותר על עקרונותיי וזהותי?
בשנת 2025 הגיע הזמן להעיף את הפשרה מהשיח ולקבל במקומה את המילה מחווה.
מחווה, בעיניי, היא היכולת להיות בעל דעה או אידאולוגיה יציבה שמייצגת ציבור, ובכל זאת להניח אותה על השולחן ובאופן הכי מעשי להסתכל 180 מעלות אל הצד השני, ולומר היי, אתה לא באותה האידיאולוגיה, אבל אני רואה אותך. רואה ומוכן להקשיב ולחשוב יחד איתך איך ואיפה אני יכול לדאוג גם לצרכים ולרצונות שלך, בלי לוותר על שלי ובלי לאבד את עצמי.
ועכשיו לגבי ימין ושמאל. אני שואלת, האם לא כדאי באופן סופי לחתום את המסמר האחרון בארון הקבורה של המילים הללו? האם אפשר בבקשה שנסכים כולנו שאין סכנה קיומית באידיאולוגיית הימין הלאומי ואין סכנה קיומית באידיאולוגיית השמאל הלאומי, ולקבל את זה שהוויכוח הוא לא שם, אלא מזמן התרחק למחוזות אחרים שערבבו לחלוטין בין שני המחנות?
הייתי מחליפה את הימין והשמאל במילים לאומיות מול אינדיווידואליות, אבל אין לי מושג איך אומרים את השנייה בעברית ("פרטיות" זה מוזר מדי).
בתוך המרחב שרוב אנשי ה"אחדות" נמצאים בו, תוכלו למצוא המון אנשי ימין או שמאל שמיד כשמוצאים את שמם מתנוסס על עוד יוזמה לאחדות, הנטייה הציבורית היא להדביק להם את עקרונות הימין או השמאל שלהם. אבל בפועל, האמת היא שהעקרונות האמיתיים שהם מביאים לשיחה הם מה קודם למה – הלאום או הפרט.
תכניסו כאן את עניין החטופים, את עניין השיבה ללחימה, את שאלת הגיוס, את בג"ץ. ולכן הדיון צריך בעיניי לעבור לשם.
אחרון וסיימנו: מעגלי שיח.
האם יש פה בקהל מישהו שימשיך לקרוא ויעיין עוד, אם תיגלה לעיניו מודעה שכותרתה "מעגלי שיח"? האם גם אתם כמוני )ואני עוד שייכת למארגנים של מעגלים כאלה!( תחפצו לקרוע את המודעה לחתיכות קטנות? מי חשב שזה רעיון טוב לקחת אנשים שהסיבה היחידה לכינוסם יחד היא שהם לא מסכימים על משהו, ולתת להם לנהל שיחה? מה חשבתם שיצא, קולה?
מעגלי שיח והידברות דינם להיקבר, ובמקומם צריכים לצוץ מעגלי עשיה משותפת. קבוצות עבודה הטרוגניות, חוגי העשרה בנושא מסוים לקבוצות שונות, כאשר המשותף למשתתפים בקבוצה הוא נושא מסוים החביב עליהם, כמו חקלאות או הכנת שניצלים לגדוד רעב. ואז, תסמכו עליהם, הנושאים שהם חולקים בהם יעלו לשיחה תוך כדי עשייה. באחריות.
אני רוצה ושואפת בכל ליבי לקחת את הנושא הקדוש הזה בכל הרצינות, ולקוות שתהיה בו בשורה וגאולה כלשהי. ואם בשינוי הסמנטי הקטן הזה תהיה תרומתי אני מייחלת שזה יהיה גם שכרי.
