בעוד שעולם ומלואו מבקש לעמוד על מהות הקשרים שצמחו בין קטאר לבין באי משרד ראש הממשלה בירושלים, נדמה שבפריז מצויה התשובה להבנת הרקב שפשה בחיים בציבוריים בארצנו הקטנה.
איני מכוון לכך שבית משפט פריזאי פסל מהתמודדות השבוע את מארין לה־פן, המועמדת שהובילה את המירוץ הבא לנשיאות לפי הסקרים ועורר את חמתם של תומכיה כלפי מערכת המשפט – מאורע שלא מן הנמנע יקבל במוקדם או מאוחר עיבוד עברי, כוונתי היא דווקא לקריאות ששבו לחיינו להידמות לצרפתים ולחוקק עלינו “חוק צרפתי".
חוק זה הפציע לחיינו לפני כשמונה שנים, כשהחלו נציגי הליכוד בכנסת לקרוא לקידומו. בצרפת, הם אמרו לנו, נשיא לא נחקר כל עוד הוא מכהן, וכך מוסר מעל ראשו החשש לרדיפה פוליטית. החוק ההוא ירד לבסוף מסדר יומנו במחול הידוע שהפך לקלאסיקה מקומית, ובמסגרתו מעלים הליכודניקים שלל ענני עשן לשמי ישראל עד שבאה ידו של נתניהו ומפוגגת אותם באבחה, תוך הכחשת כל קשר למקור האש שהעלתה את העשן.
והנה, חלפו שנים אך לא נס ליחה של השאיפה הישראלית לצרפתיות. כעת היא שבה לחיינו בשקט־בשקט. לפני ארבעה חודשים העבירו ח"כ טלי גוטליב ולצידה שר המשפטים יריב לוין גרסת חסינות חדשה שמותגה כ"חוק צרפתי": מניעת הליך פלילי מחבר כנסת כל עוד הוא מכהן.
אפשר לומר: ומה רע בכך? האם מה שטוב לצרפתים, שעורכים ניסיונות ברפובליקניות ובדמוקרטיה זה 236 שנים, אינו טוב לישראל הצעירה, שאף לגבורות טרם הגיעה?
יש רק בעיה אחת: מי שייתקל ברחובות פריז בצרפתי בא בימים ויחל לתאר באוזנו את המציאות שהחוקים הצרפתיים מתבקשים לכונן, יפגוש עיניים תמהות להפליא. במילים אחרות, החוקים הצרפתיים הללו אינם קיימים בצרפת.
ראשית, בצרפת אין חסינות מהליכים פליליים לחברי הסנאט או לחברי האספה הלאומית. מה שנמצא שם דומה למצב המתקיים כבר בישראל ממילא, ולפיו חבר כנסת לא יועמד לדין על פעולות שנועדו לצורך קיום תפקידו. שום חקירה על שחיתות לא תוסר מעל חבר ראש בתי הנבחרים של צרפת בשל צרפתיותו.
גם כאשר נוברים מעט בחוק הצרפתי “המקורי", מגלים כי החסינות שיעניק החוק לראש ממשלתנו לא התקיימה בצרפת מעולם. אומנם החסינות הנשיאותית הצרפתית בעלת ותק רב, אך בניסוחה הנוכחי היא חלק מרפורמה בחוקת צרפת משנת 2008. בתוך שאר השינויים של הרפורמה נולדו שני סעיפים חוקתיים: האחד מעניק לנשיא חסינות כל עוד הוא מכהן, אלא במקרה של מעילה חמורה בתפקידו, והשני קוצב לו שתי כהונות בלבד. כלומר, בעומקו של דבר, החסינות קשורה בעבותות להגבלת הכהונה. הנשיאות הצרפתית אינה עיר מקלט מהאשם הפלילי, וזמניותה המובהקת מבטיחה שלא תהא כזו. הנשיא עמנואל מקרון, למשל, לא יכול לרוץ עוד לנשיאות. זו החוקה.
איש מדוחפיו הישראלים של החוק הצרפתי מ־2017 ועד הנה לא חשש להיאחזות המנהיג בקרני המזבח של תפקידו מפני שהוא מעניק לו חסינות. הצרפתים חששו גם חששו.
צרפת זו, שהוצגה בפנינו כהשראה לחוקים צרפתיים למיניהם, היא בדיונית, יציר כפיים מלאכותי שנועד להעניק גושפנקה אירופית למהלכים ישראליים. הפוליטיקאים שלנו לא חשבו שמישהו ילך ויקרא את מילות החוקה הצרפתית עצמה. למעשה, ספק גדול אם מישהו מהם טרח לעיין בה בעצמו. לביטוי הידוע “אין שכל, אין דאגות" העניקו נבחרינו גרסה בניחוח צרפתי: “אם אין שכל, תאכלו עוגות".
זהו סיפור על שיח ציבורי נטול עומק, שבו המילים הם כיסויים קלי משקל לאינטרס המעשי. בעולם שבו החוק הצרפתי רחוק מרוח החוקה הצרפתית עצמה, מה הפלא שחוק השתמטות החרדי נקרא "חוק הגיוס"? כשנבחרי ציבור, בבואם להפריח סיסמאות לאוויר, אינם נדרשים למחקר הבסיסי שנדרש מתלמיד בית ספר יסודי – מה הפלא שאינם מקבלים אחריות על מחדליהם?
קו ברור עובר בין החסינות שאמור החוק הצרפתי לספק לבין ניתוקו מהקשרו בשיח הישראלי. הפוליטיקאי שלא אחראי על מילותיו לא יקבל אחריות גם על מעשיו.
בפרשת השבוע, ויקרא, הכוהן הגדול והנשיא מביאים קורבן על חטאיהם לפני האזרח הפשוט מישראל. היותם שליחי ציבור מעלה את מידת אחריותם, ולא מקטינה אותה.
בישראל 2025 נפוצה גרסה דלה מאוד של דמוקרטיה, שלפיה מרגע שנבחרת בקלפיות אחריותך הולכת ופוחתת. בכל פעם שיוטח בך מחדל, תכריז שהכוח שהוענק לך ביום הבוחר מייתר כל צורך שתקבל אחריות על מעשיך. התרבות הזו אולי כשרה על פי חוק, אבל שום בושם צרפתי לא יכסה על הסירחון העז שעולה ממנה.
