בשבוע שעבר דחה בית המשפט העליון עתירה של ארגוני שמאל וזכויות אדם, מהסוג שנוהג להטריל חדשות לבקרים את בג"ץ, והפעם בעניין הסיוע ההומניטרי לעזה. לעותרים לא מספיק שממשלת ישראל אפשרה במהלך מלחמה הכנסה מאסיבית של "סיוע הומניטרי", שהגיע בפועל לידי חמאס, חיזק את הארגון ואת שליטתו ברצועה. הם דרשו שישראל תספק גם את הסיוע עצמו, ותאפשר זרימה שלו לרצועת עזה ללא הגבלה.
אין ספק שמדובר במחלת חיסון עצמי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שהכנסת הסיוע ההומניטרי בהיקפים גדולים כל כך, שמגיעים בצורה נפשעת היישר לידי חמאס, מנעה את הכרעתו והרחיקה את הניצחון. בבוא יום, ממשלת ישראל תצטרך לתת דין וחשבון ולהכיר באחריותה לטבח שהתרחש ב־7 באוקטובר, אבל גם לקחת אחריות על האופן האווילי שבו נלחמה באויב בה בעת שפיטמה את חמאס, וכתוצאה מכך הזרימה לו מיליארדים.
השופטים יצחק עמית, נעם סולברג ודוד מינץ דחו את העתירה פה אחד, אולם מנימוקים שונים, באופן שמלמד על מערכת ערכים שונה של כל אחד מהם. אם יש משהו שאפשר ללמוד באופן ברור מקריאת ההחלטה, הרי שזה עד כמה החקיקה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים – שהובילה הקואליציה במקביל לחתימת פסק הדין המתבקש הזה – הייתה אירוע מיותר המגלם סדר עדיפויות לקוי, וממילא מרחיב את הקרע החברתי ומעורר חששות בנוגע למניעי הקואליציה בחקיקתו.
החוק החדש אומנם כופה על כלל הכוחות בוועדה להגיע להסכמות, אך בהיעדר כאלה יכול כל צד בוועדה להעמיד שופט לבחירת הצד שמנגד – מה שעשוי להביא למינויים מוקצנים בכוונה, בניסיון של צד אחד "לנטרל" את השפעת המינוי של הצד האחר. כמי שנאלצה לפעול בשיטה הקיימת כדי למנות שופטים לכל הערכאות, איני יכולה להתעלם מהעובדה שבניגוד לתנועה הדמוגרפית שמבטיחה לכוחות השמרנים והלאומיים בעם אחיזה בוטחת בהגה השלטון – החקיקה למעשה מעניקה כוח עודף לאופוזיציה, בין היתר על חשבון הקואליציה ושר המשפטים. במובן זה, גם המתנגדים החריפים ביותר לרפורמה צריכים להודות ביושר שתוצריה רחוקים מלהיות ״קץ הדמוקרטיה״.
החקיקה הזו מגלמת בתוכה פספוס היסטורי לימין: לשר המשפטים יריב לוין הייתה יותר מהזדמנות אחת לקבע רוב שמרני בבית המשפט העליון. אם במקום לקדם רפורמה שעוררה בהלה בחצי מהציבור היה בוחר ליצור לעצמו רוב בתוך הוועדה לבחירת שופטים, הוא היה יכול להביא לבוחריו הישגים של ממש, במקום רטוריקה תוקפנית שעוררה פאניקה, חרחרה ריב אחים שלא לצורך והניבה אפס תוצאות.
"מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת מצווה במלוא מובן המילה", כתב השופט מינץ בדחיית העתירה המדוברת לעיל, "כמדינה יהודית חפצת חיים, היא מחויבת להגן בנחישות על ריבונותה, על ביטחונה ועל האינטרסים הלאומיים שלה. אף בהינתן בסיס בדין למתן אפשרות לספק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת בלחימה, אין מדובר בחובה לאפשר אספקת סיוע נרחב ובלתי מוגבל או סיוע 'דו־שימושי' שעלולים להגיע לידי האויב, ואף לשמש בידיו ללחימה נגד ישראל.
"בענייננו צה"ל והמשיבים עשו מעל ומעבר כדי לאפשר אספקת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, אף תוך נטילת סיכון כי הסיוע שהועבר יגיע לידיו של ארגון הטרור חמאס וישמש בידיו ללחימה נגד ישראל. בעניין זה מסכים אני עם דברי חברי, השופט סולברג. כפי שנאמר לעיל, עצם מתן הסיוע, אופן והיקף הסיוע מסור לשיקול דעתם הרחב של הממשלה ושל צה"ל, ואין כל עילה להתערבותנו בעניין זה".
אין אף איש ימין, אף אדם שמשתייך למחנה הלאומי עם יושר לבב, שלא יוכל לחתום על דבריו הנכוחים של השופט מינץ – שופט שכונה "שיכור" על ידי שר בממשלה. אולם העובדה שהוא מונה על ידִי בשיטה הקיימת היא למרבה הצער גם מה שהופך אותו ללא לגיטימי בעיניי הממשלה והקואליציה הנוכחיות. כזכור, אותו טיעון שימש את הממשלה לדחות באופן נמהר את הצעת הפשרה של הנשיא להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתמונה בהתייעצות עם השופט סולברג.
זה מוביל אותי לנקודה האחרונה: על כל מגרעותיה – שרק מקצתן מניתי כאן – החקיקה תחול רק מהכנסת הבאה, ואי אפשר שלא לתהות, אם כך: למה עכשיו? מה פשר הדחיפות בחקיקה מקטבת כל כך בשעת הדחק, כשאין חולק שאנו נדרשים להפגנת אחדות? איזה מסר משדרות הממשלה והקואליציה ביחס לסדר העדיפויות הפגום שלהן, כשהן עוסקות בחקיקה לא רלוונטית בעת צרה לישראל, על רקע מלחמה קיומית ומציאות ביטחונית מורכבת כל כך?
במכלול נסיבות מפוקפקות כאלה, ברור מדוע נסדק האמון במניעי החקיקה, בצעדים נוספים של חברי הממשלה והקואליציה, ובהחלטות המתקבלות על ידם. גם מנסחי החוק ומי שמצדד ברפורמה חייבים להודות שמציאות שבה חלקים גדולים בציבור מטילים ספק בטוהר הכוונות של הממשלה היא כואבת ולא בריאה.
יש הסבר למציאות הזאת: לפי כל סקר, הקואליציה הזו איבדה את אמון רוב הציבור, ופספסה הזדמנות לקבע רוב שמרני מובהק בבית המשפט העליון. זו מציאות שיש לה גם תרופה אחת ויחידה: לחזור לציבור בהקדם ולבקש את אמונו מחדש.
