העיתונאי גיא פלג טען השבוע שמי שהגיע לדיון בבית המשפט כדי לתמוך ביונתן אוריך עשה זאת לא מתוך חברות, אלא כדי לשלוח לו מסר מה"בוס". כלומר: לאותת לו — אל תישבר, אל תהפוך לעד מדינה.
כך, מחווה אנושית של סולידריות הפכה בעיני פלג לאקט מאפיוזי של שיבוש חקירה, שלקוח היישר מהסרט ״החבר׳ה הטובים״. תמיכה הפכה ללחץ, נוכחות לשיבוש, חברות לחשד. את הקביעה הזו ערך פלג מבלי להציע לציבור הסברים חלופיים או טיפת מורכבות.
אבל פלג הוא לא העניין, הוא רק הסימפטום. משל לעיתונות וגופי אכיפה שכבר לא שואלים מה נכון, אלא רק מה מחזק את הנרטיב. וכשזה נוגע לראש הממשלה וסביבתו, יש רק נרטיב אחד: הכול מושחת, הכול עברייני.
גם אם נניח שמישהו פירש את הנוכחות של יועצי ראש הממשלה באולם בית המשפט כאיתות לאוריך שלא להפוך לעד מדינה – זו פרשנות אחת. קיצונית, הזויה ומופרכת אומנם, אבל פרשנות.
אבל ישנן עוד אפשרויות לפירוש הסיטואציה: האם יתכן שמדובר בתמיכה בחבר ברגע קשה? אולי הייתה בכך אמירה תקשורתית לגיטימית, גם אם שנויה במחלוקת? ואולי הרעיון היה להעביר מסר ציבורי נגד המתקפה התודעתית מצד מערכת האכיפה?
אבל התקשורת וגופי האכיפה לא מותירים מקום לספק; מבחינתם אין טעות – רק שיבוש, אין שיקול דעת – רק כוונה פלילית.
חלקים גדולים בתקשורת לא מדווחים על המציאות, הם מייצרים אותה. הם לא מבררים מה קרה אלא ממסגרים מה שקרה, כשהכול עטוף בצלופן מרשרש של "התפתחות דרמטית". כך, במקום לשכנע – הם כובשים תודעה. במקום לסקר משפט – הם מרשיעים באולפן, ובמקום חיקור דין – הם חורצים דין.
התקשורת לא מחפשת את האמת באולם בית המשפט אלא רק את הקליק על הידיעה. זאת הדרך הבטוחה והקלה למכור פרסומות. שאלו את עצמכם: מה העיתונאים והפרשנים באמת יודעים? הם הרי לא נמצאים בחדרי החקירות, לא שומעים באוזניהם ולא רואים בעיניהם את שמתרחש שם. הם ניזונים ממידע מעובד, עתיר בשומנים רוויים שמגיע מ"גורם בכיר שמעורה בחקירה״.
ומי הם אותם מקורות? בעלי אינטרס שמחויבים לחקירה משום שהשקיעו בה תקציבי עתק, כוח אדם ושעות רבות. והם לא ייסוגו. אם יעשו כך, כיצד יסבירו לציבור שכל זה היה לשווא? הם לא ייסוגו, כי זו הדרך היחידה שלהם להצדיק את עצם קיומם של התיקים.
במקום זאת, הם ימשיכו להשתמש בסמכותם כדי לגרור לאורך זמן עוד פרשה מומצאת, וימתינו עד שהעניין הציבורי בה ידעך. כך הם יוכלו להתחמק מהמבוכה בשקט.
מלבד קומץ עיתונאים, שחלקם, אגב, אינם נמנים על הצד הפוליטי איתו אני מזוהה – רוב העיתונאים כורכים את שמם, את המוניטין ואת זהותם המקצועית בסיפור שעליו הם חתומים, והופכים שבויים שלו. מה שמתחיל כחשיפה עיתונאית, הופך למשימה אישית. וכשמופיע סדק בסיפור, הוא לא רק סדק באמון הציבור אלא סדק באמינותו של העיתונאי. ולכן הם לא ייסוגו. הם יתפתלו, יתעלמו וידחפו חזק יותר, רק כדי להגן על הסיפור – על עצמם. רק לא לומר: סליחה, טעינו.
הציבור כבר לא בולע כל מה שמאכילים אותו. הוא רואה את הפער בין מה שנאמר באולם לבין מה שנמכר באולפן. הוא מבחין בין אמת משפטית להצגה תקשורתית. הציבור מבין שכשכל אירוע ממוסגר כ״פלילי" – גם מחוות אנושיות בסיסיות נצבעות בכוונת זדון.
הדבר העצוב הוא שבסוף לא יישאר תיק, אבל הכותרת העוסקת בו לעולם תידבק במי שנחקר בחשדות בעניין.
הכותב הוא יועץ ראש הממשלה ו"נפגע מערכת אכיפת החוק"
