המונח "קרבן" מופיע בפעם הראשונה בתורה בפרשתנו, בתחילת ספר ויקרא. קודם לכן מופיעים בתורה הביטויים הבאים:
מנחה: קין והבל הביאו מנחה לה', קין הביא מפרי האדמה והבל מבכורות צאנו ומחלביהן.
עולה: בולט במיוחד הסיפור החריג ויוצא הדופן של עקדת יצחק בו נאמר: "והעלהו שם לעולה" וכן בהמשך הפרשה, עד להעלאת האיל לעולה במקום יצחק. האיל משקף את המציאות השכיחה של הבאת עולות מן החי: נח העלה עולות, יתרו לקח עולה וזבחים לא-להים, וכן עשו בני ישראל אחרי מעמד הר סיני (שמות כד ה).
זבחים: יעקב זבח זבחים לא-להי אביו יצחק. בשיח שבין משה לפרעה חוזרת ונשנית התביעה של משה לאפשר לעם ישראל לצאת למדבר לזבוח זבחים לה'. גם בתחום המצוות בספר שמות, המונח הרווח הוא זבח, הוא משמש בקורבן פסח ובפרשת הבכור וכן באיסור זביחה לאלהים אחרים.
מזבח: המזבח הראשון הוקם על ידי נח, שהעלה עליו עולות בצאתו מן התיבה. מסתבר ששם העצם מזבח מבוסס על השרש ז.ב.ח. שהיא פעולת השחיטה של בעלי החיים. בסיפורי האבות בספר בראשית נזכר פעמים אחדות שהאבות בנו מזבחות בלי לציין שהקריבו עליהם דבר כלשהו, אבל אף על פי שלא נאמר במפורש, מובן שזו הסיבה לשמה הקימו מזבח שכן "אין מזבח בלא קרבן" (במדבר רבה י, ה). מצוות המסדירות את אופן בניית המזבח והזביחה בו נאמרו כבר במעמד הר סיני: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך" (שמות כ כא – כג).
גם בכל פרשיות המשכן בספר שמות לא מוזכר המונח "קרבן". פעולת ההקרבה מובנה קירוב אל המשכן ותו לא. היא נאמרת על הכהנים: "ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד", והיא נאמרת גם על בעלי החיים "והקרבת את הפר לפני אהל מועד". ככלל, המשכן אינו מתואר כמקום שנועד להקרבת קורבנות, אלא הוא משמש כמשכנו של ה'. כמקום משכנו של הא-ל הוא מתפקד בדומה לביתו של אדם: יש בו לחם על השלחן, אור במנורה, קטורת על מזבח הזהב, וגם מזבח העולה, שלפי הכתוב בפרשיות המשכן מקריבים בו שני תמידים ביום,ותו לא.
הבאת מתנות לאלים היא נוהג אוניברסלי שקדם למצוות התורה ולעם ישראל, כפי שמתבאר מסיפורי בראשית: קין והבל הביאו מנחה לה'ונח הקריב עולות במזבח בצאתו מן התיבה. לעדותה של התורה מצטרפים ממצאים מתרבויות רבות בעולם העתיק, מהקרובות, בארץ כנען וסביבותיה, ועד הרחוקות, בכל קצוי תבל. על רקע זה מובן שגם המזבחות של האבות, משה, יתרו ובני ישראל, והזבחים שהעלו בהם, היו חלק מתרבות הפולחן שהיתה מקובלת בעולם ולא התחדשו על ידי התורה ובמצוות ה'.
על רקע כל האמור מתבאר החידוש של תורת הקורבנות בספר ויקרא. הבאת מנחה, עולה או זביחת זבחים לא-להים היתה פעולה דתית של מאמינים בא-ל, שביקשו להביע באמצעותה הבעת תודה, שמחה, או הכרת הטוב לא-להים. בספר בראשית ושמות, גם אחרי מתן תורה, לא מתוארים חוקים וכללים כיצד יש לעשות זאת. המונחים שבהם משתמשים משותפים למתנות לאדם ולא-להים. על יעקב נאמר שזבח זבח בהר, בעת פרידתו מלבן בהר הגלעד, וכלשונו של רש"י, הכוונה היא ש"שחט בהמות למשתה". משמע שהפועל "זבח" קרוב במשמעותו ל"שחט". יעקב שלח מנחה לעשו ובניו הביאו מנחה ליוסף ולבית פרעה. כשם שאין חוקים וכללים לנתינת מתנות לאדם, מעבר למוסכמות החברתיות המקובלות, כך היה גם בהבאת מתנות לאליםואפילו לא-להי ישראל.
ספר ויקרא מחדש את המונח קורבן כשם כולל לכל מה שמובא לה': עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. הוא קובע לראשונה מערכת מדוקדקת של דינים לכל אחד מסוגי הקורבנות הללו. לשם מה הוא מובא, ממה הוא עשוי, איך מקריבים אותו ומה נעשה בו אחרי ההקרבה.
לפי שרשו הלשוני, המונח קורבן מבטא את המהות הכללית שבהבאת המתנות הללו לה', במובן הראשוני, לקרב את בעלי החיים או המנחות שמן הצומח אל הא-להים. כך הדבר בביטוי "ופרעה הקריב", שמובנו:פרעה התקרב אל בני ישראל החונים על ים סוף, וכן "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל", שמובנו לקיחת אהרן ובניו מתוך העם וקירובם אל משה.
ישנם כמה שלבים של קירוב והקרבה במעשה הקורבן. השלב הראשון הוא הבאת הקורבן למשכן, דבר זה נעשה על ידי אדם מישראל המבקש להקריב קורבן: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". שלב אחרהוא הבאת חלקים מן הקורבן אל המזבח, כזריקת הדם והקטרת אברים: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן" (ויקרא ז לג).
חידושו של המונח קורבן בפתיחת חומש ויקרא מסייע להבין לשם מה מקריבים קורבנות. התורה מציינת מה התועלת או התכלית הקיימת בחלק מן הקורבנות. על העולה נאמר: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו". בדומה לזה נאמר בחטאת ובאשם פעמים רבות: "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו" וכיוצא בזה. בקורבן השלמים נאמר: "לחם אשה לריח ניחח כל חלב לה'" ובפרשת צו נאמר גם שהשלמים מובאים כתודה: "אם על תודה יקריבנו".
בפירושו לקורבן העולה מסביר הרמב"ן, ב"דרך אגדה", שהקורבן מבטא באופן סמלי את הנכונות של האדם להמית את עצמו כעונש על חטאיו, ולכן הקורבן מועיל לכפרה (פירוש התורה ויקרא א ח). היסוד לפרשנות הזאת בתורה מצוי בפרשת העקדה ממנה אפשר להסיק שזביחת בעל חיים כקורבן היא תמורה לזביחת האדם. ההסבר הזה אינו מתאים למנחות הבאות מן הצומח ואף לא לשלמים ולתודה, שאינם באים לכפר על חטא.
לפיכך, מתאים יותר למונח הכללי קורבן פירושו האחר של הרמב"ן, שהתכלית היא "לקרבה אל האלהים". הוא מוכיח זאת מן הקורבנות של בלעם. בלעם דרש מבלק לבנות לו שבעה מזבחות כדי שיעלה עליהם עולות, במטרה להשיג את התגלות הא-להים. על דרך האמת, מוסיף הרמב"ן ורומז שהקורבן מחולל קירבה דו-צדדית, לא רק של האדם אל ה', אלא גם של ה' אל האדם.
משמע, האדם מקריב כדי להתקרב. המושג קורבן טעון במשמעות כפולה: המשמעות הראשונית היא שקורבן הוא דבר שהאדם מקרב אל ה', והמשמעות השניונית היא שהקורבן מקרב את האדם אל ה' ואת ה' אל האדם.
האדם המאמין זקוק לקירבת ה' ולהתקרבות אליו. מיסטיקנים מציעים דרכים שונות לעשות זאת, חלקן אסורות על פי התורה, חלקן מסוכנות לשלמותו הנפשית של האדם ולבריאותו. פרשיות הקורבנות בספר ויקרא ממסדות את הרצון ואת הצורך של האדם להתקרב לה' בתוך מערכת חוקים סדורה שיש בה כדי לתת מענה לצורך, אך גם הגבלה ומשטור שלו, הגדרה ברורה של תחומים, מטרות ואופני ביצוע.
בימינו כשאין לנו מקדש וקדשיו, צורך הקירבה הזה אינו מקבל מענה מספק. אמנם חז"ל קבעו תחליף, "נשלמה פרים שפתינו", התפילה והלימוד מחליפים את הקורבנות, בית הכנסת ובית המדרש מחליפים את המקדש, אבל התחליף אינו זהה למקור. התחליף פועל במישור הדיבור והמחשבה, ואילו הקורבנות מציעים מענה בתחום המעשה. במובן הזה, יתכן שמאמר חז"ל ששולחנו של אדם דומה למזבח מציע כיוון קרוב יותר של תחליף, אבל גם מסובך יותר, מפני ששולחנו של אדם שרוי בסביבת חולין וקשה מאד להגיע בו לרוממות של קדושה ותחושת קירבת א-להים. החסידות ניסתה לעשות זאת במסגרת ה"טיש", עריכת שולחן סעודה אצל הרבי, אולם גם זה פתרון חיוור וחלש יחסית לעבודת הקורבנות במקדש.
שנים רבות של גמילה ממקדש וקורבנות גם דיכאו והשכיחו מאיתנו את הצורך הזה או את המודעות לקיומו. בתפילתנו לחזרת העבודה אנו מתפללים גם לחזרת ההכרה בעצם הצורך הזה ובחשיבותו.
כאשר התודעה הזאת תעמיק בלבנו, גם תפילותינו לחזרת העבודה לירושלים, וגם הבעת התקווה לבניין הבית והקרבת הפסח במהרה בימינו לא יהיו כצפצוף הזרזיר, אלא יבטאו רצון כן ואמיתי לפתח את הכושר הזה בלבנו ונפשנו.
