1.
חסידים הראשונים מה היו עושים. ביקש אדם לעשות לו צורה בקיר שבחדרו של הילד. היה יושב שבעה ימים ושבעה לילות, מחדד עפרונו משרטט תחילה רשימו ואחר כך צורה בעין, סוף כל סוף נתיישבה הצורה בדעתו, ישב וצבע אותה כצבעי. אנחנו שאיננו חסידים הראשונים מה אנו עושים. מבקש אדם לעשות צורה בחדרו שלילד, יושב וכותב פסוק קצר, 'עשה אותי כדרך שעשו סטודיו ג'יבלי בשכן שלי טוטורו', ומיד נענה. שאלו בבית המדרש, מהו לחסרון כיס. נמנו וגמרו אבידה היא שסחפה נהר ולא עוד אלא שהכל נהנים הימנה.
2.
openai השיקו השבוע מודל תמונות משופר בתוך sora, מודל התמונות שלהם, וכמעט מיד הוצפה השבוע הרשת בתמונות בסגנון סטודיו ג'יבלי (הטירה הנעה, הנסיכה מונונוקי, השכן שלי טוטורו ועוד). אני כותב בכוונה את המילה 'הוצפה' כי כשראיתי תמונה של סבתא שלי בסגנון אנימה בקבוצה המשפחתית ידעתי שזהו, זה הגיע כבר לכל מקום. זה היה טרנד חמוד – אני מקווה לפחות שזה טרנד, לא בטוח שיש לי כוחות שזה ימשיך ככה – אבל הוא גם עורר בפיד שלי מחשבות נוגות על העתקת סגנון בוטה שכזו ומה עם זכויות היוצרים.
3.
אני מניח את השאלה המשפטית בצד, כי אני לא בקיא בה, כדי לדבר על השאלה הלא משפטית – האם זה טוב? האם זה רע? איך נראים זכויות יוצרים בעידן הרשתות החברתיות? במקביל לטרנד הג'יבלי, קבוצת חובבי שירה בפיד הפייסבוק שלי התקבצה כדי להתלונן על הורדת שיריו של אבות ישורון מפרוייקט בן יהודה, בגלל ענייני זכויות יוצרים מול הוצאת הקיבוץ המאוחד. "הדבר הכי חשוב ליוצר הוא שיקראו אותו," כתבה שם משוררת אחת, ומורה לספרות אחר כתב "זה לא שאני אקנה עכשיו את כל כתבי אבות ישורון ואפתח אותם כשארצה ליצור דף מקורות. אני פשוט לא אשתמש בהם".
4.
מבלי משים נחשף כאן עניין מורכב יותר – בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, יצירה היא לא נורה שמבריקה מעל הראש, אלא מיקס של השפעות ויצירות שנחשפנו אליהם, שיוצרים יחד משהו חדש; מלך האריות היא עיבוד של המלט, שהוא בעצמו עיבוד למחזה קדום יותר. סיפורי העם שקרא עגנון הפכו להיות הבסיס של הכנסת כלה (שלא לדבר על הסגנון שלו, שנשאב מארון הספרים היהודי שקדם לו), ושנים ארוכות – עד המאה ה-16 ככה – צורת היצירה המקובלת הייתה אדפטציה. עיבוד של עיבוד של עיבוד של סיפור שהתקיים אי פעם באיזושהי תצורה. ככה נוצרים ז'אנרים, ככה נוצרת תרבות. גם ברפרנסים לסגנון של סטודיו ג'יבלי.
5.
אני חושב שאחד הדברים שבולטים בטרנד הזה הוא ההעתקה הסגנונית. קל יותר ונוח יותר לעבוד עם אדפטציה או עיבוד שנותנים כבוד למקור אבל שברור שהם בסגנון, זמן ומקום אחרים, ככה שאנחנו שואבים אבל גם נותנים משלנו, ובין משהו שהוא רק שימוש בקונספט שעוצב ונוצר על ידי אחרים. כמו לכתוב בסגנון של עגנון או של ר' נחמן. והבעיה, גם כאן, היא לא השימוש בסגנון של עגנון (שעדיין מוגן בזכויות) או של ר' נחמן (שמעולם לא הוגן בזכויות) אלא איזו תחושת ריקנות שבאה עם השימוש הזה, כאילו הצורה כאן היא החלק החשוב והתוכן הוא רק משהו שמאפשר לנו למלא את הצורה. גם הבחירה בצורה היא אקראית – היום זה ג'יבלי, מחר זה דיסני, מחרתיים זה מה שלא יבוא.
ולכן אני חושב שהדבר שצריך לדבר עליו בעידן ה-AI הוא לא השימוש הנכון בצורה, אלא איך ממלאים אותה. חבר סיפר לי שבמוסד הלימודים שלו יש איסור מוחלט על כתיבה בעזרת מודלי שפה. מצד אחד יש בזה היגיון – כתיבה מלמדת לחשוב, לסדר טיעון, להציג רעיון, לתקף אותו, לדון בו. מודל שפה רק נראה כאילו הוא עושה את זה, והסטודנט בוודאי שלא לומד דבר. מהצד השני, איזה משמעות יש לאיסור המוחלט הזה? הרי ברור שכולם משתמשים. דלגו על הצורה, והשתמשו במשאבים שלכם ובזמן שלכם בשביל הדבר החשוב באמת – התוכן. כשחשיבות התוכן תהיה ברורה למשתמשים, גם הצורה תעובד ותתאים יותר למה שהם רוצים להגיד, והאמנות תתקדם כמו שהיא תמיד מתקדמת – בעיבודים, תוספות ושילובים חדשים.
