- המסמך אותו ביקש ראש השב"כ רונן בר לצרף לכתב התשובה מטעם היועצת המשפטית לממשלה לעתירות נגד פיטוריו נושא את הכותרת המטעה "הודעה מטעם ראש שירות הביטחון הכללי". זאת משום שלמעשה כלל לא מדובר בהודעה אלא בעתירה/תביעה בתחפושת. אכן, צורתו של המסמך שביקש רונן בר להגיש לשופטים איננו כשל עתירה לבג"ץ או תביעה לבית דין לעבודה, אך תוכנו מהווה למעשה עתירה או תביעה שכזו. רונן בר שוטח במסמך שורה של טענות נגד פיטוריו, חלקן מתחומי המשפט הציבורי המנהלי, חלקן מתחומי המשפט המנהלי החוקתי, וחלקן בכלל מעולמות משפט העבודה, שכולן מכוונות למטרה אחת: פסילת ההחלטה שקיבלה הממשלה על פיטוריו.
- בין היתר טען בר שההחלטה על פיטוריו התקבלה מסיבות לא ענייניות, תוך שהוא מפריח רמזים הן בנוגע לפרשיות שפורסמו (חוות הדעת הביטחונית בנוגע לעדות נתניהו, פרשת הדלפת המסמך ל'בילד' הגרמני ופרשת 'קטאר גייט'), והן בנוגע לאירועים שעד היום הציבור ככל הנראה איננו מכיר. למשל הפסקה הבאה: "בנוסף לאמור לעיל, נדרשתי לעמוד על עצמאותי המקצועית גם באירועים הנוגעים לאופן הטיפול של השירות בסוגיות הנוגעות לאזרחי ישראל ובכל הנוגע להפעלת סמכויות השירות לפעולה מול אזרחי המדינה. ככל שבית המשפט ימצא לנכון, אבקש להציג את המידע הנוגע לעניין זה בפני בימ"ש בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד". אתם הבנתם? אני לא ממש.
- בר הוסיף והעלה גם טענות שנראה שלקוחות מתחום משפט העבודה, כאלו שמתאימות לתביעות שמוגשות לבתי דין לעבודה. בין היתר טען בר כי בהצעת ההחלטה בנוגע לפיטוריו פירוט בנוגע לסיבות הנטענות לפיטוריו, היעדר זכות טיעון ראויה וכן טענות בנוגע לפורום שבפניו הוא אמור להשמיע את טענותיו (ועדת גרוניס למינויים בכירים ולא מליאת הממשלה).
שופטי ביהמ"ש העליון. צילום: עמית שבי - לכל אלו הוסיף ראש השב"כ טענות שנראות לחלוטין כאילו הן לקוחות מעתירה גנרית לבג"ץ שיכול היה להגיש כל אחד מהעותרים הסדרתיים העוסקים בתחום הגשת העתירות. "אני סבור כי מתן תוקף משפטי למהלך מעין זה, לאור כל המפורט לעיל, עלול להיות הרה אסון לשירות הציבורי במדינת ישראל ולהביא לשינוי חד במושכלות יסוד ובנורמות ארוכות שנים, אשר עוצבו גם על ידי בית משפט נכבד זה. מניסיוני, יש לשמר את מעטפת הגנה שניתנה למשרתי הציבור הבכירים, שכן זה הוא תנאי הכרחי לקיום חובת האמון שלהם לציבור", כתב בר, אך אם לא הייתי מספר לכם שהטקסט הזה יצא ממקלדתו של ראש השירות, האם יכולתם לדעת האם הנושא הוא פיטורי ראש השב"כ, מינוי נציב שירות המדינה הבא או היוזמה להדחת היועמ"שית? האם יש הבדל בין הטקסט הזה ובין הטקסטים שניתן לקרוא בעתירות כדוגמת אלו שהגיש ארגון "משמר הדמוקרטיה" או לחילופין "התנועה לאיכות השלטון"?
- מותר לכל אדם, גם אם הוא ראש שב"כ, לחשוב שנעשה לו עוול. דלתות בית המשפט פתוחות בפני עובד מחלקת הגינון בעיריית נתניה ובפניו של ראש השב"כ באותו האופן. גם לראש שב"כ ישנה הזכות להיות מפוטר רק בהליך הוגן וראוי, ובהתאם לכל כללי משפט העבודה והמשפט המנהלי. אולם, אם ראש השב"כ מעוניין למצות את זכויותיו, כעובד שתובע את מעסיקו או כעותר ציבורי, יתכבד, ייגש לבית המשפט וישטח את טענותיו בדרך המלך. כפי שכללי המשפט מאפשרים לו כמו לכל אזרח במדינת ישראל. לא יגיש מסמך שבמהותו הוא עתירה או תביעה במסווה של "הודעה" שמוגשת כנספח לתשובה לעתירה של עותרים ציבוריים.הסלט הפרוצדורלי הזה, שבו מצד אחד ניצבים עותרים ציבוריים שבפועל "מתעברים על ריב לא להם" ומנגד תובע טבעי שבוחר לא לעמוד על זכויותיו באופן ישיר, הופך את ההתדיינות לבעייתית מאוד. באיזה משקפיים צריכים שופטי בג"ץ להביט על ההליך המונח לפניהם? במשקפיים של סכסוך עובד-מעסיק? במשקפיים של המשפט המנהלי הפרטי? או שמא במשקפי המשפט הציבורי? המסמך של ראש השב"כ הופך את ההליך שמתנהל בבג"ץ בנוגע לפיטוריו לסלט בלתי ניתן להתרה של תחומי משפט שונים, שבו אפילו שאלת הצדדים להליך איננה בהירה די הצורך.
- חשוב להבין שלא מדובר בשאלה של פרוצדורה. האופן שבו מביא ראש השב"כ את טענותיו בפני בית המשפט מהותי, ונוגע לשאלה באיזה כובע הוא מופיע בפני בית המשפט. אם רונן בר רוצה להופיע בפני בית המשפט כעובד שתובע את מעסיקו, הוא צריך להגיש תביעה מתאימה (במסלול המתאים למשרתים בגופים ביטחוניים) ולהיות מוכן לשלם את המחיר שמשלם עובד שתובע את מעסיקו. יש סיבה טובה מדוע עובדים אינם תובעים בדרך כלל את מעסיקיהם תוך כדי תקופת ההעסקה, ומדוע בתי הדין לעבודה לא נוהגים לאכוף יחסי עבודה (אלא להעדיף הענקת פיצוי כספי לעובדים שפוטרו שלא כדין). ההנחה היא שאפשר לקבוע שאדם פוטר שלא כדין, אך לא ניתן לחייב אדם לתת אמון במי שתבע אותו לדין. ההחלטה של ראש השב"כ בהקשר הזה להתחבא מאחורי גבה של היועמ"שית, ובעצם מאחורי גבם של העותרים הציבוריים שתקפו את פיטוריו, היא ניסיון לא ישר לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה.
בהרב־מיארה. צילום: חיים גולדברג – פלאש 90 - לחלופין, אם רונן בר מעוניין להופיע בפני בג"ץ כעותר ציבורי, הרי שברור לכל שאותו אדם לא יכול להיות עותר ציבורי וראש שב"כ בעת ובעונה אחת. תפקידו של ראש השב"כ הוא לדאוג לביטחון המדינה (תפקיד שבו כזכור הוא כשל כישלון חרוץ רק לפני שנה וחצי) ולא לעסוק במערכת היחסים הרצויה בין הדרג המקצועי והדרג הנבחר בשירות המדינה. לא לחינם קבע חוק השב"כ כי הממשלה מוסמכת להעביר את ראש השב"כ מתפקידו, בלי לסייג את ההסמכה הזו בשום צורה. ההנחה היא שראש השב"כ עומד בראש ארגון בטחוני שהעיקר תפקידו כרוך במימוש מדיניות הממשלה ולא בביצוע התפקידים שהוטלו עליו על פי חוק באופן עצמאי. נכון שראש השב"כ איננו עוד "פקיד" במנגנון הממשלתי, אך הוא ללא ספק חלק ממערכת שעליה מופקדת הממשלה, וככזה הוא איננו יכול בעת ובעונה אחת גם להיות חלק מהמערכת הזו וגם לעתור נגדה. הוא חייב לבחור צד. אם רונן בר מעוניין להצטרף לתנועה לאיכות השלטון או ל"משמר הדמוקרטיה" הוא יכול לעשות זאת כבר מחר. יתכבד ראש השב"כ, יתפטר מתפקידו, וכאזרח חופשי ומשוחרר יעשה כל שעולה על לבו. אלא שבר מעוניין לאחוז בזה וגם בזה. לפעול כעותר ציבורי בשעה שהוא ממשיך לעמוד בראש השב"כ, ולנצל את מעמדו באופן בלתי ראוי.
