מחר ימלאו מאה שנה לטקס ההשקה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים – ז' בניסן תרפ"ה, 1.4.1925. הקמת המוסד האקדמי – שבימינו עולה לכותרות בעיקר סביב איומי השבתה בעקבות שינויים במערכת המשפט או בשל כנסים לכבוד פרופסורים שמכנים את לוחמי צה"ל "פושעי מלחמה" – נחשבה אז להתגשמות הגאולה, לפעמי המשיח. מאמר מאלף של יאיר פז, "האוניברסיטה העברית בהר הצופים כמקדש" (בתוך ספר תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997), מלמד שמה שבעינינו הוא גוף אקדמי סתמי, נחשב בראשית הדרך לפסגת השאיפות היהודיות, לא פחות מהבית השלישי בכבודו ובעצמו. הכתבה שלהלן מבוססת בעיקר על המאמר ההוא.
מי שהוליד את הגישה המקדשת הזו היה כנראה צבי הרמן שפירא (1840־1898), שנחשב לאבי רעיון האוניברסיטה העברית, ובין השאר כתב עליה "האוניברסיטה העברית תהא מקדש חדש לעם ישראל בארצו". במכתב למי שהיה לנשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, יהודה לייב מאגנס, הלך גם "אחד העם", אשר גינצברג, בדרך זו וכינה את גימנסיה הרצליה בתל־אביב "הבית הראשון". לאוניברסיטה העברית הוא קרא "הבית השני".
אחד העם הזכיר במכתב את הנאמר בספר עזרא, שלפיו הזקנים אשר ראו את בית המקדש השני הצנוע פרצו בבכי כשנזכרו בפארו של הראשון. על כך הוא הוסיף: "לנו אין סיבה לבכות. עתה הנה זה בא היום שההבטחה הזאת, 'כי מציון תצא תורה', מתחילה ללבוש צורה מוחשית. תקוותנו תחדל להיות חלום לאחרית הימים מחוץ לזמן ולמקום".
במכתב מוקדם יותר, מ־1914, הפליג אחד העם עוד יותר בדברו על האוניברסיטה המתוכננת. הוא כתב שם לנמען: "אני מקווה שסוף־סוף נזכה עוד לראותך על הקתדרה בירושלים כשייבנה 'הבית השלישי' שאנו מצפים לו".
גורם נוסף בתנועה הציונית, מנחם אוסישקין, דיבר גם הוא בסגנון זה על האוניברסיטה בהר הצופים. עם קבלת ההחלטה על ייסוד האוניברסיטה, בקונגרס הציוני ה־11 שהתקיים ב־1913, הוא אמר: "לפני 2,500 שנה חרב מקדשנו הלאומי, היכל השם אשר על הר המוריה. עתה אנו באים מלאים אמונה ותקווה לבנות מקדש לאומי חדש, את היכל החוכמה והמדע על הר ציון. להיכל זה אנו נושאים כולנו את נפשותינו מהיום הזה והוא ייבנה, כן יהי".
צילום: באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"
גם כשנקבע מיקום האוניברסיטה בהר הצופים המשיך אוסישקין בקו הזה. בנאום שם ב־1923 הכריז אוסישקין: "לפני 3,000 שנה בנה אחד מגדולי עמנו, שלמה המלך, בית תפילה לא־לוהי העולם, וכאשר חנך את הבית התפלל כי הבית הזה יהיה בית תפילה לכל העמים. אנו מתפללים עכשיו כי הבית הזה, בית האוניברסיטה העברית שאנו מחנכים כאן על הר הצופים, יהיה בית מדע לכל העמים". לגישה זו היה שותף גם חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון. במכתב לאשתו ורה ערב הקונגרס ה־11 תכנן יחד עימה מה לומר על הבמה: "זו הסיסמה היחידה העשויה כעת לדעתי לעורר הד: האוניברסיטה העברית – אוניברסיטת ציון על הר ציון, הבית השלישי".
בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה, שהתקיים בט"ו באב תרע"ח (1918), נאם ויצמן ברוח הזו: "בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחייה רוח הנבואה הא־לוהית ששכנה לפנים בקרבנו. בעלי הקבלה אומרים כי יש נשמות ערטילאיות בעולם, שאינן מוצאות את תיקונן והן מרחפות בין שמיים וארץ. במצב זה נמצאת גם נשמתנו הלאומית היום. מחר תמצא לה משגב ומבטח בבית מקדשנו זה. זאת אמונתנו".
יהודה לייב מאגנס, מראשי האוניברסיטה, התפייט בנאום שנשא בניו־יורק באביב 1925, והשווה את הקמת האוניברסיטה להעלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד: "ושוב רואות עינינו את נושאי הארון עוברים את הרי יהודה בגיל וברננה, ארון הברית שב אל הר ירושלים". נורמן בנטוויץ', יהודי אנגלי שאהד את המפעל הציוני ושימש יועץ המשפטי למנדט, הלך בקו הזה בנאום שנשא לכבוד פתיחת הקתדרה למשפט השלום הבינלאומי באוניברסיטה ב־1932, ואמר ש"האוניברסיטה היא כאחות לבית המקדש".
גם חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי ומי שהיה מעורב עמוקות בהקמת האוניברסיטה ובקידומה, נשא בטקס חנוכת האוניברסיטה נאום רווי דימויים מקדשיים. "החג אשר יוחג היום במקום הזה איננו חג אשר בדה אותו מליבו מישהו", פתח המשורר, ברמיזה למעשי ירבעם בן־נבט. "את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק בין כותלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש את ירושלים של מטה, ואלה את ירושלים של מעלה (החלוצים והסטודנטים – א"ס). מאלה ואלה ייבנה וייכונן בית חיינו. כי אתה ה' באש היצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה".
בנאום לרגל ייסוד אגודת שוחרי האוניברסיטה ב־1933 הפליג ביאליק בייחוס הקדושה לאוניברסיטה: "נעמול כולנו לרומם את בית א־לוהינו. כאן עומד בית במרומי הר הצופים, אבל הגובה אינו צריך להיות רק גובה המקום. לפי דין ישראל צריך לבנות את בית הכנסת ואת בית המקדש בגובהה של העיר. יש להעמיד את האינטרסים של המדע והרוח למעלה מכל האינטרסים".
"המקדש החדש"
חנוכת האוניברסיטה בניסן תרפ"ה לא הייתה עוד אירוע, אלא ציון דרך של ממש. לכבודה פורסמו מאמרי עיתונות, חוברו שירים והמנונים, ויצאו לאור מהדורות חגיגיות של כתבי עת. גם בכל אלה לא נעדרת הפיכת המוסד האקדמי החדש לבית המקדש היהודי. כך למשל היה בשירו של אדם בשם יעקב כהן. לא נגענו: "על הר הצופים נס יינשא לגויים, וכבוד א־לוהים חיים עליו חופף, והבית יעמוד על תילו ולא יימוט, מבצר איתן לרוח ומקדש לאמת".
העיתון העברי "היום" שיצא לאור בוורשה, ציין את יום פתיחת האוניברסיטה בגיליון חגיגי. ד"ר נח דוידזון כתב בו ביחס לאוניברסיטה בעזרת ביטויים כדוגמת "הר מרום ישראל" ו"נשמת האומה", והוסיף: "אפשר לומר בלי היסוס הלב כי עם פתיחת האוניברסיטה העברית הראשונה על הר הצופים, העומד מול הר הבית, עומדים אנו בתקופת הבית השלישי". גם בלבוב שבגליציה הוציא "הוועד האקדמי המאוחד לחגיגת יום פתיחת המכללה" גיליון ובו מאמרים נושאי כותרות בנוסח "מי יעלה בהר הצופים", "מציון תצא תורה", "מכון לשבתך עולמים" וכמובן "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".
מלבד הכותרות, גם המאמרים גופם משתפכים בסגנון מליצי דומה: "בשנת התרפ"ה ב־ז' לניסן נפתחו שערי ההיכל […] איש ואישה, נער וזקן, עיניהם תהיינה נטויות לנקודה אחת, לירושלים ולהר הצופים סביב לה, מקום חגיגת הפתיחה של המכללה העברית. ושפתי כולם תהיינה דובבות: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר'. על הר הצופים תשרה השכינה ותאציל מהודה ומתפארתה על כל העולם; לרווחה ייפתחו שערי ההיכל, משכן העדות".
גם השבועון "הדואר", שיצא לאור בניו־יורק, הקדיש מוסף חגיגי לרגל פתיחת האוניברסיטה, המכונה שם "בית המקדש המחודש", וכולל כותרות כגון "בימי בית שלישי"; "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בעיתון הארץ־ישראלי "דואר היום" כתב עורכו איתמר בן אב"י על אורח הכבוד בכנס פתיחת האוניברסיטה, ארתור ג'יימס בלפור, ש"טיטוס החריב את המקדש הקדמון, בלפור מקים את המקדש החדש".
על החשיבות הקדושה שייחסה ההנהגה הציונית לאוניברסיטה בהר הצופים גם בשנים הבאות ילמדו למשל דיוני ועדת וודהד הבריטית (1938), שעסקה בחלוקת הארץ בין ערבים ויהודים. בהצעת החלוקה של הסוכנות היהודית שנמסרה לוועדה הסכימו אנשיה לוותר על האחיזה בכותל המערבי – שלא לדבר על הר הבית, שכלל לא עלה בחשבון מלכתחילה – ובלבד שהר הצופים והאוניברסיטה שבראשו יישמרו בריבונות יהודית. חברי הוועדה הבריטים הסתייגו מהצעת הסוכנות, והדגישו את האיום בעיני המוסלמים הנובע מכל אחיזה יהודית בשטח השולט על הר הבית. למרות זאת לא חזרה ההנהגה הציונית מדרישתה לכלול את הר הצופים בשטח העיר היהודית, בניגוד לגישה המעשית שאפיינה אותה, ועל אף שסיכנה בכך את סיכויי קבלת ההצעה שלה בידי הבריטים.
ההצעה נדחתה לבסוף. ועדת וודהד הדגישה ש"למרות הכחשות הציונים, הערבים מאמינים שיש ליהודים כוונה להקים את מקדשם על הר הבית בבוא המשיח, וכל אחיזה באתרים הנישאים סביבו נועדה לסייע למטרה זו". נסו לשכנע אותם שבעיני היהודים בית הבחירה כבר ניצב על תילו, ושאין להם כל צורך בבית נוסף.
