זר לוּ נחת כאן מכוכב אחר היה משוכנע שחרדים התגייסו לצה"ל בהמוניהם, עד לכינון הממשלה הנוכחית. הוא היה נדרש למאמץ לא מבוטל כדי לגלות שמדובר בסוגיה שימיה כימי המדינה. סוגיה קשה, כואבת, מורכבת, שכל הזעם הקדוש (והמוצדק) שלנו לא יפתור לבדו. בעיה שלא נולדה אתמול, ולצערנו לא תיפתר מחר. אין לנו אלא לעשות כל שביכולתנו כדי לקדם פתרון, כדי להתחיל לצעוד במסלול שבכוחו להוביל לשינוי בעתיד, מוקדם ככל הניתן.
המסלול הזה דורש פעולה בשני מישורים מקבילים: במישור האחד, תביעה מוסרית תקיפה מאחינו החרדים, לצד בחינת צעדים לביטוי הפער בנשיאה בעול. במישור האחר, הסרת כל מכשול מיותר בדרך לגיוסם. צה"ל מוכרח לאפשר לציבור החרדי שירות תוך שמירה מרבית על אורחות חייו, ולשדר גישה בלתי מתפשרת בעניין זה. כמובן, אין בכך כדי לגרוע בכהוא זה מאחריותו של הציבור החרדי לעובדת אי־גיוסו, והיה ראוי שייאבק בעצמו כדי לשרת ללא התנגשות עם אמונתו, ויפעיל לשם כך את כל כובד משקלו הפוליטי. אלא שכאמור, מדובר בשני מישורים מקבילים. אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך.
בהקשר הזה אנו ניצבים בפני מכשול מדומה, המכונה "הדרת נשים". ארגוני הנשים נאבקים נגד מה שהם מכנים בטוב טעם "מרחבים סטריליים מנשים". נציגותיהם יושבות בוועדת החוץ והביטחון שדנה בחוק הגיוס ומנהלות קמפיין ציבורי כדי למנוע מרחב כזה, כלומר מרחב שבו חרדים יוכלו לשרת בהלימה עם אורחות חייהם.
בכנס אקדמי שנערך לפני שבועיים טענה פרופ' דפנה הקר, יו"ר שדולת הנשים – שמדבריה הביא עיתונאי ערוץ 14 ישי פרידמן – כי חטיבת חשמונאים, החטיבה החרדית, היא איום על נשים בצבא, על הצבא בכלל ועל החברה הישראלית כולה. בעבר כינתה הקר את החטיבה "אסון לאומי". מבחינתה, גברים חרדים יוכלו להגיע לצבא רק כשיהיו מוכנים לשרת "לא ביחידות נפרדות כמו נצח יהודה". בתגובה לכתבה הוסיפה שדולת הנשים: "פנינו לרמטכ"ל בדרישה חד־משמעית שגיוס חרדים לא יוביל ליצירת מרחבים סטריליים מנשים".
המשמעות הישירה של גישת "אף שעל ללא אישה" היא ששדולת הנשים מתנגדת לגיוס חרדים לצבא, ופועלת לקדם את התנגדותה. השדולה איננה לבד; היא משקפת את הלך הרוח השולט בארגוני הנשים בכלל.
ההתנגדות לשירות חרדים בהתאם לאורחות חייהם הרסנית מצד התוצאה, אבל עוד קודם לכן: אין בה דבר גם מבחינה רעיונית. הטענות לפגיעה בנשים מבוססות על שתי הנחות יסודיות תיאורטיות, שלשתיהן אין אחיזה במציאות. האחת, החלוקה המדומה של החברה לשני מחנות מתחרים, בעלי אינטרסים מנוגדים כביכול: גברים מול נשים. האמת שונה. לכולנו, נשים וגברים, יש אינטרס שגברים צעירים ובריאים ישרתו בצבא. למעשה, האינטרס שלנו, נשים, בגיוס גברים אף גדול מזה של בני המין החזק. החולשה הפיזית המובנית, תקופות הפגיעות המוגברת של היריון ולידה וטיפול בפעוטות חסרי ישע – כל אלה הופכים אותנו לבעלות האינטרס הגדול ביותר בגיוס גברים לצבא, וכמה שיותר מהם. גם אם זה אומר שחיילות לא יוכלו לשרת יחד עם חלק מאותם גברים, החרדים שבהם. הרי גם לאותן חיילות יש אינטרס גדול יותר משירות דווקא ביחידה חרדית: האינטרס שצה"ל, העומד בינן ובין תהומות הרשע, יהיה גדול וחזק ככל הניתן.
הנחת יסוד שנייה נוגעת להיגיון שמאחורי הדרישה החרדית לשירות בסביבת גברים בלבד. לא מוכרחים לאמץ את סטנדרט הצניעות החרדי כדי להבין מה עומד מאחוריו. לא מדובר בשנאת נשים, להיפך: הרעיון הוא אהבה, קדושת הברית שבין איש לאשתו. ממילא, הוא לא עניין של גברים בלבד: נורמות של צניעות הן בחירה של איש ואישה, של חברה שמורכבת משני המינים. כשגבר חרדי מבקש שלא לקבל הדרכה מאישה, לדוגמה, הוא משרת בכך גם את רצונה של אשתו, שמצידה לא מתיישבת לארוחת צהריים עם הגברים במשרד. מדובר בסטנדרט צניעות שהחברה החרדית חיה לפיו – גברים ונשים כאחד.
על הצבא לומר בקול גדול: עד כאן, ולדחות במוצהר את דרישת הארגונים ל"אף שעל". יהיו יחידות לגברים בלבד, חשמונאים, נצח יהודה – כן ירבו. רק שיבואו.
כדי לקדם פתרון, עלינו "להחזיק ראש" בשני המישורים במקביל: תביעת שותפות מאחינו החרדים, לצד הצבת גבול ברור למחרחרי הריב. מטרתם אינה מטרתנו. אנחנו פה בשביל פתרון. כי המשא כבד על כתפינו, לא מאף סיבה אחרת.
עו"ד צפנת נורדמן היא מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם
