בניהול מאמצי השיבה והשיקום לאזורים שננטשו בראשית המלחמה בצפון ובדרום, ראוי לתאם ציפיות. לא כולם ישובו, ולא בכך תיבחן ההצלחה. בנסיבות המיוחדות שנוצרו, המשימה הלאומית המוטלת על רשויות המדינה צריכה להתמקד ביצירת תנופת התיישבות מחודשת למאות אלפי צעירים.
משבר השיבה הוא תופעה מוכרת, שמתבטאת בגילוי הטרגי של אי־האפשרות לממש את כמיהות השיבה, שכן המציאות השתנתה, האנשים השתנו, הכול השתנה.
בשיעור על מגילת רות לימד הרב אלחנן סמט על כמיהת השיבה כתהליך אפשרי. לנעמי השבה משדה מואב לא הייתה תקווה. היא לא יכלה להשיב את שהיה לה לפני שעזבה. כבר לא יהיו לה ילדים חדשים. אבל התקווה הייתה טמונה ברות, כלתה הצעירה. כשנולד לה בן, נוצר אופק חדש. הבן לא נולד לנעמי, אך נוצרה בשורת חיים חדשה הרחק מעבר לשיבה הפיזית אל מה שהיה.
בשורת השיבה של רות ונעמי יכולה לשמש השראה לחזון מאמצי השיבה של ישראל אל האזורים שנטשה בגליל ובנגב – נטישה מתמשכת, לא רק בכורח המלחמה. המאמצים חייבים לכוון לא רק להשבת תושבי קריית־שמונה, מנרה, ניר־עוז ובארי, אלא במהלכים לאומיים רחבי היקף, כפי שמדינת ישראל הצעירה ידעה להוביל בשנותיה הראשונות, כגון בתנופת יישוב חבל לכיש. מהלך כזה מחייב שינוי מקיף בכל הנחות היסוד ודפוסי ההתנהלות של רשויות המדינה, בעיקר רשויות התכנון, רשות מקרקעי ישראל ומשרד האוצר.
תנופת התיישבות חדשה מחייבת אנרגיה של מתיישבים צעירים המאורגנים בגרעינים, עם בסיס חברתי ורעיוני משותף. עלייה דוגמת ראשוני קיבוץ טירת־צבי שעלו לקרקע בימי חומה ומגדל כקבוצה מלוכדת, ולא כאוסף משפחות שזכו במקרה במכרזי שיווק קרקע. קשיי החיים בספר הרחוק דורשים התארגנות קבוצתית "חמולתית", כזו שבשורשיה תהיה חזקה מקהילה נחמדה שמתכנסת פעמיים בשבוע לחוג יוגה. מתוך הכרה זו מתגבשת בימים אלה בתנועה הקיבוצית, ביוזמת המזכ"ל ליאור שמחה, תוכנית להרחבה מהירה של הקיבוצים בגליל ובנגב בעשרות קרוונים לכל קיבוץ. אלה מיועדים לזוגות צעירים ולחיילים משוחררים, שיביאו ליישובים נוכחות רעננה בעוצמות שנזנחו בעשורים האחרונים.
רעיונות כאלה קיימים מזמן, אך כל מי שאמון על קידומם כמעט הרים ידיים מול דפוסי ההתנהלות הממשלתיים באופן שבו התקבעו בעשורים האחרונים, החוסמים בשיטתיות את התפתחות ההתיישבות היהודית. בהכללה, החסמים מתמצים בשלושה מוקדים. המוקד הראשון כרוך בשיטת שיווק הקרקע על ידי מכרז. שיבת מאמצי ההתיישבות להתבססות על קבוצות גרעינים מחייבת שינוי בעניין, אולם החלטה כזו נתקלת בקשיים משפטיים ונוהליים.
המוקד השני טמון בחסמים תכנוניים. בהקמת מפעל המצפים בגליל, בימי ממשלת רבין הראשונה, יכולה הייתה הממשלה להעניק אישורי בנייה מיידיים, עוד בטרם הושלמו אישורי התוכניות. בשנים ההן הכורח החלוצי הצליח לגבור על דרישות ביורוקרטיות. היגיון זה נתמך באותה עת גם על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר. אך מאז הכול השתנה. תוכנית המתאר הארצית 35 – שמתאימה למדינה אירופית דוגמת דנמרק, ללא גידול אוכלוסייה וללא אתגרים ביטחוניים – קיבעה נהלים שחסמו למעשה את פיתוח ההתיישבות היהודית במרחב הכפרי בגליל ובנגב. בתוך כך הוטלה על היישובים היהודיים מכסה תכנונית סופית לכמות בתי אב, הידועה כ"לוח 2". כך לדוגמה, היישוב יודפת שהגיע למכסת 400 בתי אב, אינו יכול להתרחב אפילו לטובת דור ההמשך. מגבלות דפוסי התכנון מקשים גם על האפשרות להקמת מיזמי פרנסה ביישובים, כמו הקמת משרדים לחברת הייטק.
המוקד השלישי טמון במחירי המגרשים המושתים על המתיישב היהודי מצד רשות מקרקעי ישראל. אם, לדוגמה, בצוות טנק משרתים יחד יהודי, דרוזי, בדואי, צ'רקסי, הרי שלשלושת האחרונים תהיה זכות למגרש בכפר הולדתם במחיר שאינו עולה על 150 אלף שקלים, כולל תשתיות; ואילו החייל היהודי – אם יזכה להיכלל ברשימת הממתינים למגרש ביישוב יהודי – ישלם קרוב למיליון שקלים בעד המגרש. במחירים כאלה אין לזוגות צעירים סיכוי.
הסוגיה מוכרת לשרים וחברי כנסת שפועלים בתחום, בין השאר במאמצי חקיקה – אולם הצורך בתנופת התיישבות מחודשת, תוך הצבת חזון לאומי לשינוי מקיף במפת המדינה, מחייב שיבה לתפיסת ההתיישבות בימיה הראשונים, תוך הנעה לפעולה בתודעת חירום.
