ישנה נטייה מדאיגה "לשכוח" את ההקשר, הסיבה והכורח למלחמתה של ישראל נגד חמאס – תגובה שנכפתה עליה כתוצאה מטבח שמטרתו היית השמדת האומה. נראה כי אותה מחלת שכחה שוררת גם בפרשנות סביב ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהונגריה והגינוי המשותף שלו ושל מקבילו ההונגרי ויקטור אורבן לבית הדין הפלילי הבינלאומי.
כפי שציין העיתונאי איורי מריה פראדו, ה-ICC נחשב לעתים קרובות – אפילו על ידי המגינים הנלהבים ביותר של הפורמליזם המשפטי – כ"מרכז אורקולרי של אוריינטציה". זה לא יכול להיות ברור יותר היום. התקשורת הבינלאומית המרכזית מתייחסת לנתניהו כפושע מלחמה כברירת מחדל ונוזפת בו על כך שנפגש עם אורבן, הכבשה השחורה של האיחוד האירופי. ביסוד הכעס הזה עומדת ההנחה הבלתי-נאמרת שיש לגנות את ישראל תמיד, בכל מצב שהוא, ללא קשר לנסיבות.
כשהנושא הוא מלחמה, העולם ממהר לבקר את ישראל באופן אוטומטי, תוך מחיקת המציאות שיש להביס את חמאס למען עצם הישרדותה של ישראל. האשמות הומניטריות, שרבות מהן היו מוגזמות או מפוברקות לחלוטין, עושות שמיניות באוויר כדי להתעלם מהעובדות: ישראל צייתה לחוקים ההומניטריים הבינלאומיים, סיפקה די והותר סיוע, הוציאה אזהרות לפני התקפות והראתה איפוק למרות פרובוקציה חסרת תקדים של הצד השני. נתוני הנפגעים שסיפק חמאס מנופחים שוב ושוב בפראות ואינם נתמכים על ידי אף עיתונות חוקרת רצינית.
כעת, כשהשיחה עוברת לביקור של נתניהו בבודפשט, הם שוב מתעלמים באלגנטיות מהמשמעות הפוליטית. זה היה יותר מביקור דיפלומטי – זה היה מעשה סמלי של התנגדות. בדרכו בבטחה על אדמת אירופה, נתניהו תקע טריז בלגיטימיות של ה-ICC והשקרים שהוא מפיץ, במיוחד כאשר אורבן מצהיר על כוונתו לפרוש מהמוסד.
ועדיין, כלי תקשורת אירופאים רבים מתייחסים להחלטות בית הדין הפלילי כאילו היו חוקיות וחסינות מפני תוכחה. אבל מבט מקרוב על התנהלותו של בית הדין מגלה בגידה פוליטית: מטרתו מעולם לא הייתה צדק, אלא שיתוק אסטרטגי של ישראל. בהצבת נתניהו — המנהיג היחיד שנבחר בבחירות דמוקרטית במזרח התיכון — באותה משבצת של יחיא סינוואר, רב-המרצחים של חמאס, חשף ה-ICC את קריסתו המוסרית והפרוצדורלית.
רק מעטים העזו לערער על הנרטיב הזה. חלקם, כמו איטליה וצרפת, הטילו ספק בסמכות השיפוט של ה-ICC; אחרים, כמו סלובקיה ובלגיה, הביעו את אי הנוחות שלהם. אבל רק אורבן וארה"ב יצאו לגמרי ממסע הציד נגד ישראל המונחה על ידי האו"ם. כפי שאמר נתניהו בבודפשט, זהו "משחק מושחת" – והגיע הזמן לצלצל בפעמון ולקרוא לסדר משפטי בינלאומי חדש, כזה שלא נחטף על ידי אינטרסים פוליטיים.
לא משנה מה חושבים על אורבן, אי אפשר להתעלם ממנו בנושא הזה. האו"ם כבר מזמן רקוב בכל הנוגע לישראל, וה-ICC אינו טוב יותר. כשם שמזכ"ל האו"ם גוטרש הצדיק את הזוועות של חמאס ב-7 באוקטובר בהתייחסות ל"כיבוש פיקטיבי של 75 שנה", כך עולה כעת קריקטורה: ציר בינלאומי של דיקטטורים למחצה, בדיוק כפי שנתניהו מתכונן להיפגש עם דונלד טראמפ.
הקריקטורה הזו מטשטשת בנוחות את הבעיות האמיתיות – בית דין פלילי בינלאומי מושחת ופוליטי ותקשורת עולמית המונעת מבורות ודעות קדומות כלפי נתניהו וישראל. ראש הממשלה מבקש כעת לרקום ברית בינלאומית חדשה. בעוד העולם מתמודד עם מכסי סחר, נתניהו דן בפתרונות של ישראל. אבל הנוף המזרח תיכוני השתנה. מעבר לחטופים ולטרגדיה של רצועת עזה, שני אתגרים חדשים ממתינים לפתרון.
ראשית, האיום האיראני. על פי הדיווחים, טראמפ שוקל את השמדת התשתית הגרעינית של איראן ומנהל מחדש את המשוואה האזורית. בחזית הסונית, טורקיה וקטאר הפכו נועזות יותר, הניזונות מכישלונות שיעיים. ישראל מוכנה – אבל חסרה את הכלים – להכיל את הכל.
בהקשר זה, ביקורו של נתניהו בהונגריה והדיאלוג הקרוב שלו עם ארה"ב אינם סימנים לסמכותיות, אלא לרצון עמוק ונחוש לשרוד. ועדיין, אף מנהיג אירופי אחד לא בירך על חזרתה של ישראל ליבשת. אף אחד לא הצטרף לאורבן במתן הזמנה. אף קול לא קם לומר שלכל הפחות, יש לבצע רפורמה ב-ICC.
אז אולי כדאי שנפסיק עם ההלם המעושה כשנתניהו נפגש עם ראש ממשלת הונגריה, או כשטראמפ בוחר לברך את מנהיגה של אומה קטנה הנלחמת לא רק למען הישרדותה שלה – אלא למען העולם החופשי כולו – נגד הטרור.
