אילו היינו מדינה מתוקנת, פרשת קטאר הייתה אמורה להפיל את הממשלה. הדברים פשוטים: אם היו אומרים לנו, רק לפני כמה שנים, שיום יבוא ושניים מיועציו הקרובים של ראש ממשלה כלשהו חשודים בעבודה למען מדינה שמממנת כבר שנים את אויבי ישראל הגרועים ביותר; שעבודתם אף מתמקדת בייחצונה של אותה מדינה, בזמן מלחמה באותם אויבים; ושהללו עוסקים במסגרת זו בהשחרת מדינה אחרת – שגם היא אמנם לא ממש ידידותית, ובכל זאת עומדת כבר כמעט יובל שנים מול לחצים, פנימיים וחיצוניים, לבטל את הסכם השלום עם ישראל; מדינה שמצויה איתנו בשיתוף פעולה ביטחוני עמוק, בין השאר נגד אותו ארגון חמאס שקטאר מממנת. אילו היו אומרים לנו את כל זה, היה ברור לנו שביום שדבר כזה ייחשף, אמות הסיפים ירעדו, היועצים יודחו מהלשכה בבושת פנים עוד באותו יום, וסביר שגם ראש הממשלה עצמו ייאלץ להתפטר.
והנה לכאורה זה קרה. חלק מהציבור הישראלי אכן נרעש, אבל בקואליציה ובקרב רבים מתומכיה – דממה. לא רק שאיש (חוץ מראש שב"כ לשעבר אבי דיכטר) לא דיבר בעד חקירת הפרשה ללא פשרות, אלא שרבים – מראש הממשלה ומטה – טענו את ההפך: החקירה היא חלק ממסע ציד פוליטי שנועד להדיח ראש ממשלה מהימין; ובכלל, קטאר לא הוגדרה מעולם כמדינת אויב, וממילא מותר לשרת אותה, והיועצים הם בכלל אנשים פרטיים ולא עובדי מדינה (כאילו זו לא בעיה בפני עצמה).
תארו לכם אם אירוע כזה היה נחשף בלשכות של נפתלי בנט או יאיר לפיד. אמות הסיפים באמת היו רועדות. נתניהו היה תובע פיטורים מיידיים של היועצים; המפגינים לא היו מניחים לאף אחד מחברי הקואליציה לישון בשקט בביתו, וברור שבנט או לפיד היו נאלצים להתפטר תוך זמן קצר. להזכירכם, זה אותו נתניהו שתבע מאולמרט להתפטר כשרק התחילו החקירות נגדו, בנימוק ש"ראש ממשלה השקוע בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים במדינת ישראל – כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי".
כלי התקשורת עסוקים בימים האחרונים בשאלה האם נתניהו ידע או לא ידע על עבודתם של שני יועציו לטובת קטאר לכאורה, אולם שאלה לא פחות חשובה היא מה הוא עשה לאחר שנודעו לו החשדות. הייתם מצפים שהוא ישעה מיידית את שניהם מכל עבודה בלשכה, לכל הפחות עד שהחקירה תושלם, אבל לא נתניהו. הוא לא רק התמקד לאחרונה במאמץ לפטר את מובילי החקירה, אלא גם צילם סרטון הגנה על שני החשודים. בכך הוכיח אחת משתיים: או שפעילותם, לכאורה, הייתה לכל הפחות לרצונו, או שהוא חושש ממה שהם עלולים לחשוף בפרשיות אחרות אם ידיח אותם. בשני המקרים זה לא מאפשר לו להמשיך לכהן כראש ממשלה.
ואחרי שאמרנו את כל זה, ראוי לומר שגם גופי החקירה לא נקיים מבעיות קשות. אחרי שכבר עשו שגיאות קשות – ואולי אף עבירות של ממש, בניהול חקירות נתניהו ומשפטו – הם ממשיכים לשגות בסיפור מעצרו של העיתונאי צביקה קליין (גילוי נאות: עבדנו יחד במקור ראשון, ואני מאוד מעריך את קליין כעיתונאי וכאדם). זה לא שאסור אף פעם לחקור גם עיתונאים, אבל מי שמדבר בשם המאבק להצלת הדמוקרטיה צריך לזכור שחקירה פלילית נגד עיתונאי על פעילות שהיא חלק מעבודתו היא עניין רגיש במיוחד במשטר דמוקרטי.
הסעיף "מגע עם סוכן זר", לדוגמה, כמעט אינו רלוונטי לגבי עיתונאים, אלא אם כן ממש הופעלו כמרגלים. הרי עיתונאים במהותם אמורים לקיים קשרים עם גורמים בעייתיים מאוד כדי להביא מידע לציבור. לכתבי פלילים יש קשרים עם עבריינים בכירים, ולכתבים לענייני פלסטינים יש קשרים עם כל ארגוני הטרור. לחקור ולעצור עיתונאי על "מגע עם סוכן זר" וגם לקחת את הטלפון שלו, שכל החומר שבו אמור ליהנות מחיסיון עיתונאי, זו פעולה חריגה מאוד. היא דורשת הסבר שלא נשמע עד כתיבת שורות אלה.
נתניהו, בכישרונו הרטורי, הצליח בשנים האחרונות להפוך את כתב האישום שלו לתביעה נגדית מסוכנת כנגד כל מוסדות המדינה. צריך להיזהר מאוד שלא לספק לו תחמושת נוספת.
