כבר מכרתי את החמץ שלי לפסח. העסקה הזאת, הרגילה אך ההכרחית, לרוב מתבצעת בלחיצת כפתור בלבד. בעידן המודרני שלנו, אפשר למנות שליח שימכור את החמץ שנותר – אם זה פסטה או וויסקי – מבלי להכיר בכלל את הרב שמעורב בתהליך. ואם איננו מכירים את הרב, אז ודאי שאין לנו מושג מי הלא־יהודי שקונה את החמץ. אבל השנה זה שונה. בפסח הזה, למכירת החמץ שלי יש משמעות מיוחדת – בגלל האדם שקונה אותו.
הכל התחיל לפני שלושה חודשים, כשאחד מחבריי הקרובים, עקיבא, שוחרר משירות מילואים לאחר ששירת מעל שנה בעזה. בליל שחרורו, עקיבא שלח הודעה שהוא בדרך לכותל כדי להודות לה’ על שחזר בשלום, וישמח לפגוש כל מי שמעוניין. נעניתי לקריאה. זה הרגיש כמו המינימום שאני יכול לעשות.
כשהגעתי, כבר היה מאוחר בלילה, אך כשחיבקנו זה את זה אחרי שלא נפגשנו זמן כה רב, כל הדרך שעשיתי הייתה שווה את זה. התפללנו יחד תחת שמי החורף הצלולים מול אחד המקומות ההיסטוריים ביותר שלנו. הייתי מלא תודה שהוא חזר הביתה בשלום – כי לא כולם זכו כמוהו.
בדרכנו חזרה לרכב, עקיבא פתח וסיפר לי על אירוע שקרה ביחידתו. רק ימים ספורים לפני שחרורו, נהרגו ארבעה חיילים ונפצעו רבים. לא יכולתי לדמיין איך זה לחיות את זה.
“זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע,” הוא אמר. איך זה ייתכן? אז הוא סיפר לי לראשונה על גשש הדרוזי ביחידה – האדי פלאח. לפני כן כלל לא ידעתי מהו גשש. מסתבר שליחידות רבות יש גששים כאלה. האדי הוא סגן-אלוף, אחראי על כל הגששים הדרוזים בצה”ל. תפקידם הוא לסרוק אזורים שונים ולדווח על איומים פוטנציאליים.
שבועיים לפני האירוע שעליו סיפר, האדי ועקיבא שתו יחד קפה, והאדי שאל על מכירת חמץ: “למה הרבנות הראשית מוכרת לכל אינו־יהודי באשר הוא, במקום למישהו כמוני, שמסור למדינה ומשרת בהגנה עליה?” אינני בטוח מדוע זה עניין אותו כל כך, אבל זה ממחיש עד כמה הקהילה הדרוזית משולבת בתרבות הישראלית שסובבת אותה.
לא הרבה אחרי אותה שיחה, האדי נפצע בפיצוץ עז סמוך למקום שבו היה עקיבא מוצב. שני האמרים עלו על מארב שהניחו מחבלי חמאס באותו בוקר גורלי. שמונה מטעני צד הופעלו, ופצעו רבים. אבל כישורי הגששות של האדי אפשרו לו לזהות את הסכנה ולהוציא את רוב החיילים מהאזור בטרם היה מאוחר מדי. למרבה הצער, הוא נורה לאחר מכן מאש צלפים ונפצע קשה ברגלו.
כשעקיבא הגיע לזירה, הוא זיהה את האדי וסייע לפנותו לבית החולים. כשהחזיק את ידו, הבטיח לו שידאג שיקנה חמץ לפסח הקרוב. אבל דבריו לא היו רק לשם עידוד. כשעקיבא מתחייב – הוא מקיים.
ברוך השם, שלושה חודשים אחרי, האדי בדרך להחלמה, אם כי עוד צפויה לו דרך ארוכה. עקיבא עמד במילתו ופעל ללא לאות כדי שהמכירה תצא לפועל. הוא פנה לרבנים רבים, עד שלבסוף יצר קשר עם הרב רימון, שלקח את הפרויקט על עצמו בהתלהבות. לבסוף, רבנות גוש עציון מוכרת את חמץ האזור לחייל הדרוזי האמיץ הזה.
בשנים קודמות, מכירת החמץ הייתה לא יותר מאירוע סמלי. זו הייתה משימה שהייתי צריך לסמן עליה וי לפני שהמשכתי בניקיונות הפסח. אבל השנה, נעניתי לקריאתו של עקיבא. הפעולה השגרתית הזאת קיבלה משמעות חדשה. בזכות האדי, שנרתם לעזור מהחזית הביטחונית ועד לחזית הדתית, המכירה הזו הפכה לאמצעי לכבוד אחד מבחורינו הטובים ביותר. הלוואי שיזכה לאריכות ימים עד 120.
