אנשי ימין לא ליכודי, בפרט כאלו המעורבים בשיח הפוליטי, ואינם קשורים ישירות לממשלה, שומעים שוב ושוב את הבביקורת הבאה – "אתם בעצמכם מודים שמדובר בממשלה לא טובה. אתם מבקרים אותה שוב ושוב, על כמעט כל צעד. מדוע אנשים אידאולוגים כמוכם לא תומכים בהפלתה המיידית? למה אתם בעצמכם לא חלק מהמחאה?"
התשובה לשאלה הזאת מורכבת ופשוטה בו זמנית – אנשי ימין רבים תומכים בממשלה לא בגלל מה שיש בה, אלא בגלל מה שיש בצד השני. אנשים בוגרים מבינים שאנו חיים בעולם של אלטרנטיבות, ובעולם של אלטרנטיבות השאלה היא לא אם הממשלה טובה או גרועה, אלא אם מה שמציע הצד השני טוב ממנה. בתחומים מסוימים יתכן שהתשובה חיובית. אך בלפחות שני תחומים שקריטיים לרוב הימין האידאולוגי, שיפורטו מיד, התשובה השלילית היא כה נחרצת, עד שהם מכריעים את הכף.
א. כוחנותם הגוברת של גורמים לא נבחרים: אפשר לכתוב רשימה ארוכה מאוד על כמה מדובר בממשלה כושלת שרבים מחבריה חדלי אישים, עד כמה ההתנהלות בתחומים רבים בלתי סבירה לחלוטין וכמעט גרוטסקית, אבל הממשלה הנוכחית עדיין עמוק בתוך המושג הבסיסי של שלטון דמוקרטי.
כשמעמידים אל מול הממשלה הנבחרת הדמוקרטית, כושלת ככל שתהיה, אנשים כמו מיארה, מי שהפכה לאופוזיציה המעשית הכי אפקטיבית שיש היום לממשלה מעמדתה הבלתי נבחרת, כל דמוקרט אמור להזדעק. כשרואים כיצד גויס השירות הציבורי נגד מי שחרג מהשורה, לדוגמה רואי כחלון, עד כדי סגירת המיילים שלו והפרה בוטה של החלטת בג"צ שאפשרה לו ליהכנס לתפקידו, כשרואים אירוע כמו המעצר של צביקה קליין והיחס אליו ככלי בשביל מטרת העל שהיא למצוא כיצד לחזק ניסיון נוסף לתיק נגד נתניהו, כשמתגלה איך עובדת המחלקה היהודית – אז כדאי למי שאכפת לו משלטון שנבחר על ידי העם להתחיל ממש לפחד.
לדעתי, מירי רגב היא מופת של השחתת המערכת הפוליטית, גם אם לא במובן הפלילי. שהשפה של דודי אמסלם היא בריונית ומפחידה. שבן גביר מתנהג כמו מתבגר במרד, ולא כמו שר, חבר קבינט. שנתניהו איבד כל רסן באופן בו הוא מנהל את הוויכוח הפוליטי ואת הפרקטיקה הפוליטית, בכל מובן אפשרי. אבל בכל סיטואציה, יש להעדיף חדלי אישים נבחרים על הפעלת כוח בלתי מתנצלת של גורמים ממונים. את הקסם שב"מלך פילוסוף" יש להשאיר לדיונים פילוסופים מהמאה הרביעית לפני הספירה. כשהאופוזיציה הרלוונטית עונה לשאלה העתיקה "מי ישמור על השומרים" ב"למה ששומרים יצטרכו בכלל שמירה?", אנשי ימין רבים, גם כאלו שיש להם ביקורת על הממשלה, בורחים בחזרה לזרועותיה.
ב. המלחמה ואי שינוי הפרדיגמות: אנו מצויים שנה וחצי בדיוק אחרי יום הזוועות שהתחיל את המלחמה הארוכה ביותר והקיומית ביותר מאז מלחמת העצמאות. כשהחלה המלחמה, כולנו הבנו את זה, ומימין ומשמאל כולנו נשבענו שאת המלחמה הזאת ננצח באופן ברור, ולא נחזור לאופן החשיבה של ה-6 באוקטובר.
שנה וחצי עברה, והעמדות של המתנגדים לממשלה הן בפועל די אחידות, במובן שכולם קוראים, בפועל, לסיומה של המלחמה בהסכם חטופים כולל. הסכם שיהפוך את המלחמה לעוד סבב מורחב מאוד, עם אותה ההבטחה הנדושה, שבפעם הבאה, בטיל הראשון, בהפרה הראשונה, נחזור ללחימה, ובפעם ההיא – זה כבר יהיה אחרת.
כל מי שזוכר איך הגענו למצב בו ישראל מוקפת מכל עבר באויבים, ומותקפת במתקפת פתע, מבין כמה החזרה לעמדת המוצא הזאת מסוכנת. התשובה לשאלה למה העמדה הזאת הפכה לבון טון אופוזיציוני היא מעניינת, אבל רחבה מידי לפה. לדעתי, מדובר בשילוב של השפעת מצב החטופים המתמשך, הבלתי נסבל וקורע הלב, מותשות כללית מהמלחמה, ועצם העמדה האופוזיציונית לממשלה. כל זה לא משנה את השורה התחתונה – מה שמציעה היום האלטרנטיבה השלטונית היא לחזור במנהרת הזמן לתפיסות הישנות, שהביאו עלינו את ה-7 באוקטובר. לחזור לפרדיגמה שלא תאפשר לנו להמשיך לשרוד פה.
כן, אני סבור שהמלחמה הזאת היא קיומית. אני סבור שישנם עוד נושאים קיומיים, ובכמעט כולם, טיפול הממשלה הוא כושל באופן מרהיב. אך מכולם, המלחמה היא לא רק קיומית, אלא גם הדחופה ביותר. הנושא היחיד שלא סובל דיחוי כלשהו. אפשר לבקר דברים לגבי אופן ניהול הממשלה. קשה לטעון שאופן ההובלה הממשלתית של החזית העזתית קרוב ללהיות מצטיין. אבל הוא לפחות קורה, ובאופן איטי, איטי מידי, ומייסר, המציאות סביבנו השתנתה באופן שהוא מצד אחד גדול מאוד, ומצד שני עדיין לא כזה שלא ניתן לגלגל לאחור על ידי ממשלה אחרת, כזאת שלהצהרת רובם המוחלט של אלה הצפויים להרכיב אותה, רק תחפש לסגור סיפור.
הממשלה הזאת יודעת לעשות מעט מאוד דברים, אבל היא קיפוד שיודע דבר אחד גדול – את המלחמה הזאת חייבים לנצח. את מי שעשו לנו את ה-7 באוקטובר חייבים להכניע. חזרה למה שהיה לפני היא סכנה לעצם קיומנו. האם טוב היה אם היינו זוכים לממשלה שזוכרת עוד כמה דברים? ממשלה איכותית, טובה, שדואגת ביעילות ליום יום? בוודאי. הממשלה הזאת כמעט ולא עושה דבר מזה. בימים נורמליים, זה היה מספיק בשביל להצדיק את הפלתה עשרות פעמים. אבל אנחנו לא בימים נורמליים, אנחנו במלחמה קיומית. מי שהפסיקו אחרי שנה וחצי להבין את זה, מי שהתעייפו מלשאת בכובד המציאות הזו בגלל הקושי האמיתי של התקופה, לא יוכלו להיות מבחינת אנשי ימין אלטרנטיבה לכלום.
אם הבחירה היא בין ממשלה גרועה שנלחמת, לבין ממשלה טובה יותר שנכנעת, בסיטואציה הנוכחית, בימים הרי גורל כאלה, האופציה הראשונה היא העדיפה.
הממשלה הנוכחית רחוקה מלהיות ממשלת חלומות. במובנים רבים, היא ממשלה רעה מאוד. אך בבסיסה, היא מקיימת שני עקרונות על, שהופכים אותה לכזאת שעדיין עדיפה על כל אלטרנטיבה בעיני רוב אנשי הימין – היא ממשלה שמאמינה שהמגמה של הפקרת הכוח בידי גורמים לא נבחרים חייבת להפסק, והיא ממשלה שמבינה שאת המלחמה הזאת אסור לעצור. במדינת ישראל של 2025, שני העקרונות הללו, שהיו אמורים להיות מובנים לכולם, הם לא דבר של מה בכך.
