בחודש ינואר השנה פורסם דוח ועדת נגל, שאמור להכין את ישראל וצבאה לאיומים בשנים הקרובות. בין היתר נכתב בו: "איום השינוי הדרסטי – במדינות עימן יש הסכם, או שאינן בעימות פעיל עם ישראל, כגון טורקיה, ירדן ומצרים". לפי הדו"ח, טורקיה מהווה איום ממשי.
עם נפילת משטר אסד יצאה ישראל למבצע "חץ הבשן", כשבין ה-8 ל-10 בדצמבר 2024 תקפה 500 מטרות במדינה, פתחה בתמרון בחבל הבשן כשהיא כובשת את כתר החרמון ואת אזור החיץ של 1974, ומקימה מוצבים במחוזות קונייטרה ודרעא, תוך תמיכה בהקמת אוטונומיה דרוזית שתשמש לה חוצץ. הכול נעשה במקביל להמשך ההפצצות, שנועדו למנוע – או לפחות לדחות את הבלתי נמנע – התבססות טורקית בסוריה, אשר תוביל להתנגשות צבאית ישירה עם ישראל.
האיומים והגינויים של ארדואן נגד ישראל היו דבר שבשגרה לאורך השנים. פעמים רבות הם נתפסו כדבריו של דיקטטור משוגע היושב באנקרה, אך אותו נשיא טורקי, אשר אכן הפך לדיקטטור ובעל השקפה אנטישמית מובהקת, מתכוון לכל מילה. הוא שואף לראות את מדינתו מחדשת את ההגמוניה שלה מימי האימפריה העות'מאנית – ומשמידה את ישראל.
חריפות דבריו ניכרת בעיקר בכנסים המפלגתיים של מפלגתו האיסלאמיסטית, ה-AKP. ב-28.7.24 הוא איים בפלישה לישראל בתגובה למלחמה בעזה: "טורקיה צריכה להיות חזקה ביותר כדי שישראל לא תוכל לעולל דברים כאלו לפלסטינים… כמו שנכנסו לקרבך, כמו שנכנסו ללוב, אנחנו נעשה אותו הדבר להם" – דבריו היו למעשה הכרזת מלחמה.
בכנס אחר, ב-21.12.24, הקהל קרא לעברו: "הנשיא, קח אותנו לירושלים". הוא השיב: "אל תשכחו, אנשים צעירים, מי שסבלני – משיג את הניצחון". או במילים אחרות: היו סבלניים, ובסופו של דבר נגיע לירושלים. ב-26.3 אמר בכנס מפלגתי נוסף: "מי ייתן ואללה יהרוס את ישראל הציונית בשמו הקדוש".
אנו מבינים שלמשטרו של ארדואן יש כוונות להשמיד את ישראל. אך כיצד הוא מתכנן לעשות זאת? האם יתקוף אותה ישירות? התשובה היא – באסטרטגיה עקיפה. בדומה לאיראן, טורקיה שואפת לבנות טבעת אש סביב ישראל, ולגרום להשמדתה דרך הרעיון הפלסטיני. לאור הירידה בכוחה האזורי של איראן והציר השיעי בגלל המלחמה, הציר הטורקי עלול לעלות, והוא ייטול את האחריות על הסוגיה הפלסטינית – הדרך היעילה ביותר להשמדת ישראל. מדינה פלסטינית, מבחינתם, היא המקפצה להשמדת המדינה היהודית. סוריה היא חלק מהתוכנית הזו.
מאז פרצה מלחמת האזרחים הסורית במרץ 2011, הטורקים תמכו במגוון מיליציות סוניות לאורך השנים. הם העבירו להן מודיעין ונשק, היוו עבורן ייצוג דיפלומטי בוועידות השלום השונות (בעיקר מול איראן ורוסיה). הטורקים גם נתנו חיפוי אווירי למיליציות ואף הציבו חיילים על הקרקע, במה שהיה בעבר מובלעת אידליב – ממנה כוחותיו של ג'ולאני יצאו להתקפה בנובמבר 2024. הם פלשו למדינה שלוש פעמים במבצעים צבאיים שונים, והקימו סדרה של מיליציות סוניות תחת השם "הצבא הסורי הלאומי" (SNA).
הטורקים רצו להפיל את משטרו של אסד ולהקים תחת חסותם ממשלה סונית אוהדת, מהסיבות הבאות:
- דחיקת ההשפעה האיראנית-רוסית. שתיהן מתחרות אסטרטגיות של טורקיה: האחת מצפון, בקווקז ובים השחור, והשנייה בקווקז, במרכז אסיה ובמזרח התיכון. כל עוד יש להן חסות על סוריה של אסד – יש להן כוח נגד טורקיה. עם נפילת אסד ודחיקתן החוצה, הכוח עובר לטורקיה.
- לחימה בכורדים – המהווים כ-10-15 אחוזים מאוכלוסיית סוריה. הכורדים הקימו מיליציות חזקות כמו YPG ו-YPJ (יחידת הנשים), וסוריה שימשה בסיס אימונים ואמל"ח עבור ה-PKK בטורקיה. הבסת הכורדים בסוריה תחזק את ביטחונה הלאומי של טורקיה נגד מרד כורדי.
- השבת הפליטים הסורים חזרה לסוריה (כ-4 מיליון, רובם ערבים סונים) – פתרון לבעיה פוליטית פנימית בטורקיה.
- סוריה היא מדינה סונית ברובה (לפחות 70 אחוזים), ויש בה השפעה של האחים המוסלמים. טורקיה תוכל להמיר את המדינה לבעלת ברית, אם תשקיע בכלכלה ובתשתיות שלה.
- סוריה גובלת בלבנון, ירדן ועיראק, והיא עשויה לשמש כנתיב נפט וגז למדינות אלה ולעזור לטורקיה לחזק את השפעתה בהן – יעד מועדף הוא ירדן, בה יש נוכחות חזקה לאחים המוסלמים.
- טורקיה תוכל להקים בסיס ימי בלטקיה או בטרטוס (אם תגרש את הרוסים), לחזק את השפעתה במזרח הים התיכון ולבנות בסיסים צבאיים סמוכים למדינות המפרץ.
- טורקיה תוכל לאיים על ישראל ישירות מגבול סוריה – על כך בהמשך.
מיד עם נפילתו של משטר אסד החלה טורקיה במגמת התקרבות. ב-14.12.24 פתחה מחדש את שגרירותה בדמשק, ובאותו חודש שרי החוץ והמודיעין שלה הגיעו לדמשק כדי להיפגש עם ג'ולאני. בתחילת פברואר הגיע ג'ולאני לאנקרה ונפגש עם ארדואן. כחלק מהשיחות, דנו השניים על הסכם הגנה אסטרטגי, שיכלול את בניית הצבא הסורי תחת הכוונה טורקית – טורקיה תספק נשק, הדרכה, מודיעין, אימונים וכו'. כמו כן, יתקיים שיתוף פעולה בלחימה בטרור (המדינה האסלאמית והכורדים – אשר מזווית טורקית-סורית נחשבים כטרור), וככל הנראה גם הגנה הדדית: אם ישראל תתקוף, טורקיה תהיה מחויבת להגן.
טורקיה בדרך לקבל גיבוי אמריקני להטלת חסותה על סוריה. היא תבנה בסיסים צבאיים, תאמן את הצבא הסורי, תפרוס סוללות הגנה אווירית, ותשקיע בשיקום המדינה, בתמיכת מדינות המפרץ ומדינות המערב. נוסף על כך, היא תעודד את החינוך האסלאמי במדינה.
יתרון נוסף לטורקיה הוא אפשרות השימוש בשכירי חרב ושיתופי פעולה צבאיים. צבאו של ג'ולאני מורכב ממגוון מיליציות סלפיות, מג'ייש אל-עיזא ועד אכראר א-שאם. שיקום המדינה ייקח שנים רבות, ובינתיים הטורקים יוכלו לגייס שכירי חרב שאומנו על אדמת סוריה עבור מלחמות בקווקז, באפריקה או בכל מקום שיחפצו.
וכאן אנו חוזרים לישראל. עימות עם ישראל לא חייב להתרחש כאשר לטורקיה יש כוח צבאי חזק בסוריה – הוא עשוי להתרחש בהדרגה. בשבוע וחצי האחרון היו שתי התנגשויות במחוז דרעא הסורי, בהן חוסלו יחד 17 מחבלים סונים. בסוף מרץ קמה בדרעא מיליציה חדשה בשם "חזית ההתנגדות האסלאמית בסוריה", שסמלה דומה מאוד לזה של חיזבאללה, אך בצבע שחור (צבע הסלפיים). ברחבי סוריה נרשמות יותר ויותר הפגנות נגד "הכיבוש הישראלי", בתגובה להפצצות חיל האוויר, שמטרתן למנוע כניסה טורקית. ארדואן יוכל להצהיר כי הוא מסייע לסורים בהתנגדותם לישראל, ולשלוח נשק, מודיעין ותחמושת למיליציות בדרעא, כדי שיילחמו בלוחמי צה"ל המוצבים בסוריה (כיום – חטיבת הצנחנים, חטיבה 474 וחטיבת ההרים).
המחבלים הסונים הללו יוכלו להתאמן בתוך סוריה. חיל האוויר הישראלי יוכל להפציץ שיירות נשק בדרום המדינה, עד שהטורקים יפרסו מערכות הגנה אווירית ויטילו את חסותם האווירית – כדי להרתיע את חיל האוויר הישראלי. המטרה תהיה ליצור עבור ישראל מציאות של מלחמת התשה, בדומה ללבנון. עם זאת, טופוגרפית – לעומת לבנון – השטח כאן משחק לטובת ישראל.
נקודה נוספת היא הברחות האמל"ח ליהודה ושומרון. כל האמל"ח שאיראן הבריחה ליו"ש עבר דרך גבול ישראל-ירדן. חלק קטן ממנו נכנס לירדן דרך עיראק, אך רובו הגיע מדרום סוריה, בעיקר מחבל הבשן (מחוז דרעא) וגם מחבל החורן (המחוז הדרוזי). מדוע שהטורקים לא יחדשו את נתיב ההברחות הזה?
כאן אנו חוזרים לנקודה הפלסטינית: ארדואן ירצה לפרוס את חסותו על הסוגיה. אם המלחמה בעזה תסתיים ללא תוכנית הגירה ("נכבה") והאוכלוסייה הערבית תישאר גם בעזה וגם ביהודה ושומרון, נראה את הטורקים מתערבים בבניית כוח צבאי מזוין נגד ישראל בשתי הגזרות. ארדואן ישתמש בסוריה כנתיב הברחות, אך גם כמנוף לחץ נגד ישראל באמתלה של "חיבור הגזרות". כאשר כוחו הצבאי בסוריה יתבסס דיו – הוא עשוי לצאת להתקפה כדי לשחרר את רמת הגולן "מהכיבוש הישראלי".
לעומת הפעולות הטורקיות, הפעולות של ישראל בסוריה הן הגנתיות בלבד. האינטרס של ישראל הוא עומק אסטרטגי. כל פעולותיה עד כה – מבצע "חץ הבשן" והשמדת היכולות האסטרטגיות, הפצצות להרתעת התבססות טורקית, השתלטות על כתר החרמון ואזור החיץ, הקמת מוצבים במחוזות קונייטרה ודרעא, איסוף האמל"ח בבשן, וחתירה להקמת אוטונומיה דרוזית בחורן – כולן נועדו להימנע מאיום חמור יותר בגבולה.
אך נראה כי ההתנגשות בין שתי המדינות היא בלתי נמנעת.
