אתמול, 7 באפריל, במהלך תדרוך עיתונאים משותף עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חשף את מה שנראה ככוונה האמיתית מאחורי תוכנית המכסים שלו – לא רק מיקוח הדדי, אלא שינוי שורשי של הסדר הכלכלי העולמי. הצעתו הנדיבה של נתניהו – להסיר לחלוטין את כל מחסומי הסחר לייבוא מארצות הברית ואף להתחייב לביטול מוחלט של הגירעון המסחרי של ארה"ב מול ישראל (שעמד על כ-7.4 מיליארד דולר בשנת 2024) – לא הספיקה כדי לשכנע את טראמפ להסיר את המכסים החדשים בגובה 18 אחוזים על סחורות מישראל.
אם היה למישהו ספק עד כה, ברור כעת: טראמפ אינו מחפש "הדדיות" – הוא מחפש שליטה.
כאשר הנשיא טראמפ חשף ב-3 באפריל את תוכניתו להטיל מכסים "הדדיים" על כמעט כל הסחורות הנכנסות לארצות הברית מ-185 מדינות, לא רק היקף ההצעה הדהים את הצופים – אלא גם הסתירה הפנימית שבה. המכסים, שמוצגים כמהלך אמיץ להגנת התעשייה האמריקנית, נראים כמשלבים שתי גישות סותרות: מצד אחד, ככלי מיקוח קצר טווח מול מדינות זרות; מצד שני, כפתרון ארוך טווח להחזרת הייצור האמריקני הביתה.
הבעיה? אף אחת מהגישות לא מושרשת במציאות הכלכלית, וככל שהתוכנית תישאר מעורפלת, כך גוברת הסכנה שהיא תפגע באמריקנים ובשווקים הגלובליים.
בלב הבלבול עומדת אובססיית הסחר של טראמפ: הגירעון המסחרי – הפער בין מה שארה"ב מייבאת למה שהיא מייצאת. בעיניו, הדרך לצמצם את הפער היא הפעלת לחץ או עונשין על מדינות אחרות עד שיסירו את מכסיהן. אבל גירעון סחר אינו בהכרח שלילי – לעיתים הוא דווקא ביטוי לכך שהמשק האמריקני חזק והצריכה הפרטית גבוהה. ניסיון לצמצם אותו בכוח עלול להזיק יותר מאשר להועיל.
נניח שטראמפ באמת שואף להפוך את ארצות הברית ליצואנית נטו. לשם כך, עליה לייצר מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר מהמתחרים בשוק העולמי. אבל עם עלויות עבודה נמוכות בהרבה במדינות מתפתחות, התחרות קשה – אלא אם כן התעשייה האמריקנית תעבור לאוטומציה מלאה, עם בינה מלאכותית ורובוטיקה שיחליפו עובדים אנושיים.
אבל זה סותר את ההבטחה המרכזית של טראמפ: להחזיר את משרות הייצור לאמריקנים. מפעלים אוטומטיים אולי ישפרו את היעילות, אבל הם לא יחזירו את העבודה למעמד הביניים. הם ידרשו מהנדסים מומחים, לא פועלי ייצור.
ואם המכסים נועדו רק כאמצעי לחץ להשגת הסכמים טובים יותר, התוצאה עלולה להיות דווקא סחר חופשי יותר – אך לא בהכרח הוגן יותר. האמריקנים ימשיכו לקנות מוצרים זולים מחו"ל, והסרת מחסומי סחר תקטין את התמריץ לייצר מקומית.
במצב כזה, טראמפ עשוי אמנם לחתום על עסקאות עם מדינות שמעוניינות להוריד מכסים – אבל הדרך לחזון שלו ארוכה. במעבר מכלכלה גלובלית לכלכלה לוקלית, יידרשו שנים רבות, שבמהלכן הצרכנים האמריקנים ייאלצו לשלם יותר על כמעט כל מוצר. וזהו מסר שקשה למכור בחברה שמצפה לסיפוק מיידי.
כבר כעת, שווקים עולמיים מגיבים בתנודתיות, וכלכלנים מזהירים מפני מיתון – אם לא יושגו הסכמי סחר חדשים בקרוב. בינתיים, המפלגה הרפובליקנית עדיין מגבה את הנשיא, אולי בתקווה שמדובר במהלך טקטי קצר טווח. אבל אם הפגיעה בכיס של האזרחים תעמיק, התמיכה הפוליטית תישחק במהרה, במיוחד לקראת בחירות האמצע ב-2026.
ואם טראמפ לא יצליח להטמיע את חזונו עד תום כהונתו, סביר שהוא ייהרס בידי הנשיא הבא –גם אם יהיה ממפלגתו וגם אם לא. מדיניות שאין לה כיוון ברור או היתכנות מעשית, לא שורדת לאורך זמן.
תוכנית המכסים של טראמפ, שאפתנית ככל שתהיה, סובלת מסתירות פנימיות. בין אם מדובר בכלי מיקוח או בניסיון לשינוי יסודי של הכלכלה העולמית – היא מתנגשת במציאות: תחרות עולמית, אוטומציה מתקדמת, והתנגדות צרכנית ופוליטית בתוך הבית. בלי אסטרטגיה ברורה, היא עלולה להפוך בדיוק למה שטראמפ מתיימר להילחם נגדו – עסקה גרועה לאמריקה.
