רון חולדאי הצהיר השבוע: "דת מעצם טבעה היא אנטי-דמוקרטית". בפודקאסט של נדב פרי הוא הציע נימוק לקביעה הדרמטית הזו: "אם אתה מאמין בו" – בנקודה הזו הצביע ראש עיריית תל אביב כלפי מעלה – "זה אומר שהוא עליון. לא יכול להיות שבית המשפט העליון יחליט בניגוד למה שכתוב ולמה שאתה מאמין".
שימו לב מהו בעיני חולדאי הציר המרכזי של הדמוקרטיה: הציות לבית המשפט. סמכות בתי משפט הוא ערך חשוב בכל מדינה ובכל משטר, אך קשה להבין איך היא קשורה דווקא לדמוקרטיה. כשהייתי ילד היו מטיחים בדתיים שהם לא דמוקרטיים, כי לא יצייתו להכרעות הכנסת. הכנסת יצאה מאז מהאופנה, אך רק אחרי שהתברר עד כמה נאמנים אנשי הימין להכרעותיה – גם לאיומות שבהן. מתיישבי גוש קטיף התגלו כציבור הכי דמוקרטי במדינת ישראל, כאשר קיבלו עליהם את ההכרעה הדמוקרטית והמרושעת של הכנסת, שהחליטה לגרש אותם, להחריב את בתיהם ולמסור אותם לאויב. המתיישבים קיבלו עליהם את הדין, מתוך קבלת עולה של הדמוקרטיה האמיתית – ריבונות העם באמצעות נציגיו. מעטים מדי העריכו את הקורבן העצום הזה.
האם באמת הדת והמסורת היהודית הן אויבות הדמוקרטיה? לא רק המציאות דוחה את הטענה הזו, אלא גם התיאוריה. חוקרים מובהקים בתחום מדעי המדינה, כמו פרופ' דניאל אלעזר ופרופ' שלמה אבינרי, שאלו מדוע מדינת ישראל הוקמה כדמוקרטיה ושרדה ככזו, למרות מבחנים קשים מנשוא. כאשר קמה מדינת ישראל היו מעט מאוד מדינות דמוקרטיות בעולם. מדוע לא חשבו אבותינו להמליך עליהם את בן גוריון כמלך, כצאר, או לפחות כנשיא כל-יכול? תשובתם הייתה שהמסורת היהודית היא דמוקרטית ביסודה. הקהילה היהודית אמנם לא התנהלה כדמוקרטיה מודרנית, אך אפילו בתקופה הפיאודלית, כאשר הנוכרים מסביבם השתעבדו לאצילים ולמלכים, יהודים מעולם לא נהגו כך. הם התעקשו שהקהילה היא הריבונית, ולא מנהיגיה; שהעסקנים והפרנסים למיניהם אמורים לשרת את הציבור, ולא להפך. כדרכו של עולם, לא תמיד המנהיגים אכן עמדו בציפייה הזו; אך ברמה הערכית, לכולם היה ברור שראשי הקהילה אמורים לשרת אותה, ולא להפך. אבותינו שעלו לארץ ישראל הביאו איתם את המסורת היהודית-הדמוקרטית הזו.
אם נחזור עוד אחורה, התנ"ך הוא כנראה הספר היחיד בעולם העתיק שהביע שוב ושוב הסתייגות מהמלכים וממוסד המלוכה. ספר דברים חשדן מאוד כלפי המלך; שמואל הנביא הסתייג מהכתרת מלך; ואפילו יותם הצעיר נשא נאום שהוא, כדברי הפילוסוף מרטין בובר, "שירה אנטי-מלוכנית, שאין כמוה לחוזק בספרות העולם". לדברי פרופ' יהושע ברמן וחוקרי מקרא נוספים, העולם העתיק האמין שיש אדם שנברא בצלם אלוהים, אך רק אדם אחד כזה: המלך. כאשר קבע ספר בראשית שכל אדם נברא בצלם אלוהים, הוא טמן את הזרע הראשון שעתיד להוליד את הדמוקרטיה: ממשל השואב את כוחו מהעם ולא משליטיו.
הוגים בכל הדורות שאבו השראה מהפרקים הללו של התנ"ך. ראשון להם היה הפילוסוף והמדינאי המופלא, רבי דון יצחק אברבנאל. במחקרו המופתי על אברבנאל טען פרופ' בנציון נתניהו שהוא היה ההוגה הראשון בימי הביניים – בישראל ובאומות העולם – שהביע התנגדות עקרונית ועיקשת למוסד המלוכה. חוקרים אחרים מצביעים על הוגים אירופאים ששאבו בעת החדשה השראה מהתנ"ך לרעיונות הדמוקרטיים שלהם. את התפישה שהעם הוא הריבון לא מצאו במקורות יווניים או רומאיים; רק מהמקרא יכלו לשאוב רעיונות על אודות ריבונות העם (אכן, בחסד האל וברשותו). אמנם באתונה היה משטר דמוקרטי, אך גדולי הפילוסופים של אתונה, אפלטון ואריסטו, דחו אותו בזעם ובבוז. בכתביהם אי אפשר היה למצוא מקור לרעיונות דמוקרטיים; אלו נמצאו להוגי אירופה בעיקר בתנ"ך. חוקרים בתחום ה"הבראיזם הפוליטי" חושפים עוד ועוד נתיבי השפעה כאלו של המקרא על הדמוקרטיה המודרנית.
כל המורשת היהודית היפהפייה והחשובה הזו אינה מספיק ידועה היום. כאשר יצאו אבותינו ממצרים הם מרדו לא רק בפרעונים המסוימים שהתעללו בהם, אלא בכל התרבות הפוליטית של מצרים, שסגדה לפרעה כאל. לתנ"ך היה כינוי מיוחד ומלא בוז לתרבות המצרית הזו: "בית עבדים". למה חולדאי ואוהדיו מתכחשים למסורת היהודית הזו? האם יש כאן רק חוסר ידיעה וחוסר היכרות עם מקורותינו ועברנו? או שמא, חלילה, יש לאנשים מסוימים אינטרס פוליטי לגמד את המסורת היהודית ואת הרלוונטיות שלה, מתוך מחשבה שכך הם מגמדים גם את המפלגות הפוליטיות המזוהות איתה? ואולי הם חוששים שאם יתייעצו במסורת היהודית, יגלו שהדמוקרטיה אומרת דברים שונים למדי ממה שהם רגילים להטיף? ואולי ילמדו שהמסורת היהודית מלמדת אותנו לא רק את מעלותיה של הדמוקרטיה, אלא גם את חולשותיה ומגבלותיה? אינני יודע מה מביא להתעלמות הזו, ותמיד עדיף לדון לכף זכות. כך או כך, יש כאן סילוף וגם החמצה.
אם לחזור לטיעון של חולדאי, האם אדם דתי אמור לציית לבית משפט, אם זה ינסה חלילה לכפות עליו לאכול חזיר או לחלל שבת? נדמה לי שכל אדם הגון יסכים שהתשובה שלילית. למעשה, גם אדם חילוני הומניסט לא יציית להוראה הסותרת באופן חזיתי את מצפונו. אם ההרכב של בית המשפט העליון היה שונה מעט, נדמה לי שחולדאי היה דווקא מהלל את הנכונות למרוד בבית המשפט, ורואה בסרבנות הזו ביטוי עילאי של חשיבה דמוקרטית. המילה "דמוקרטי" כבר אינה משמשת בישראל לתיאור משטר מדיני מסוים, אלא לתיאור כל מה שמוצא חן ברגע זה בעיני הדובר. אבל לדמוקרטיה יש תוכן ספציפי מאוד, והוא חופף במידה רבה לכמה ערכים מרכזיים של מסורתנו היהודית – אף שוודאי לא לכולם. מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית; למעשה, היא דמוקרטית משום שהיא יהודית. ליבת הוויכוח הציבורי בישראל של תשפ"ה נוגעת לשאלה מהי דמוקרטיה; ואם נכיר בחוב העצום שחבה הדמוקרטיה ליהדות אולי ניטיב לנהל את הוויכוח הזה.
