קשה לחשוב על מקום המקדש והקדושה כעל מקום דיאלקטי, שרבים בו הצבעים והגוונים, ושמכיל עולמות מתנגשים של אמונה, כלכלה וחברה. היינו מצפים שבעולם א־לוהי של תורה ועבודה תהיה אמת מוחלטת אחת שעלינו להתאים את עצמנו אליה. אך פרשת צו מזמינה אותנו למסע שחושף את הקולות המנוגדים המהדהדים בין כותלי הקודש.
בפרשת ויקרא הכרנו את הקורבנות השונים מנקודת מבטו של המקריב הפשוט. והנה בפרשת צו התורה מחליפה זווית ומציבה את הכוהנים במרכז הבמה. אותם קורבנות נזכרים שוב, אך הפעם הדגש שונה – לא שואלים רק מה מוקרב לה', אלא מה קורה עם כל מה שנותר: מי מקבל את העור, מי זוכה לאכול את בשר קודשי הקודשים, וכיצד מתחלקים השלמים והמנחות.
וכאן מתגלה דבר מפתיע – התורה מדברת בשני קולות.
תגמול או שוויון
הקול הראשון מופיע לגבי המנחה באופן כללי: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו… כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה"; וכן באופן ספציפי לגבי המנחה הבלולה בשמן וחרבה: "לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו". מפסוקים אלו משתמע שבשיירי המנחה מתחלקים הכוהנים כולם, אלו שעבדו ואלו שלא השתתפו, כולל אלו שאינם יכולים לשרת, כגון בעלי מומים. שוויון מלא בין כל הכוהנים.
לעומת זאת, הקול השני קובע בבירור: חלקי הקורבן או שייריו הולכים לכהן מסוים, זה שהקריב את הקורבן. כך נאמר לגבי עור העולה ומנחת מאפה תנור ומרחשת: "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה". הקול הזה מעניק תגמול אישי למי שעשה את העבודה.
אז למי הולכים חלקי הקורבן הנותרים – לכוהן המקריב או לכלל הכוהנים? מהו היחס שבין תגמול לשוויון?
אפשרות אחת היא להציע אבחנה בין מקרים: בין מנחות מסוגים שונים, או בין חלקי קורבן שונים. דין אחד לחזה התנופה ודין אחד לשוק התרומה, לא הרי עור העולה כשיירי המנחה. הפתרון הזה מתמוטט כשאנו מגלים שבחטאת ובאשם שני הקולות מדברים על אותו קורבן ממש. בחטאת כתוב: "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה", אך גם: "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ".
לחלופין היה ניתן להציע שהתורה מבחינה בין "בעלות" שהיא אישית ("לו יהיה"), ובין "זכות אכילה" שהיא קולקטיבית ("כל זכר בבני אהרן יאכלנה"). גם הפתרון הזה יבאר חלק מהמקרים, אך אחרים יישארו בלתי מפוענחים. כך, באשם מופיעים שני הניסוחים, בחטאת גם הכהן הספציפי וגם כלל הכהנים "אוכלים", ובמנחה בלולה בשמן וחרבה – ה"בעלות" על שיירי המנחה היא של כל בני אהרן.
אך מה אם נראה בסתירה עצמה כוונת מכוון?
התורה בחרה להציג בפנינו מתח מובנה בין שתי גישות חברתיות וכלכליות. אפשר לראות כאן מתח בין עולם קפיטליסטי של תגמול הכוהנים בעבור עבודתם, ובין עולם סוציאליסטי שבו כולם חולקים יחד. עולם קפיטליסטי דוגל בעידוד לפעילות: החלק שהכוהנים מקבלים מהקורבנות הוא ה"שכר" עבור השירות בקודש, שיספק להם מניע להיות משרתים טובים, עם חותמת כשרות מהודרת ("בהשגחת כהן צדק, ללא חשש פיגול ומחשבה זרה"). אבל עולם כזה עשוי לעודד תחרותיות יתרה, מאבקים בין הכוהנים, "סידורי עבודה" והעדפה של הקרבת קורבנות יוקרתיים יותר. כך ראינו בשלהי ימי תקופת שילה, כאשר בני עלי התמקדו בטובות ההנאה של ההקרבה ולא עשו את תפקידם נאמנה. ממילא, יש ערך גם לחלוקת כלל חלקי הקורבן בין כלל הכוהנים. וכך התורה מציגה בו־זמנית תפיסה מתגמלת שיוצרת תמריצים, לצד תפיסה שוויונית שמדגישה את האחווה והערבות ההדדית.
המתח הזה משקף שאלה מהותית נוספת: האם הכהן משרת את האדם או את ה'? אם הכהן משרת את האדם ("שלוחי דידן", בלשון הגמרא), הוא יהיה זכאי באופן אישי לתגמול על השירות שהוא נותן. אבל אם הכוהנים פועלים עבור הקב"ה ("שלוחי דרחמנא"), נציגי ה' חולקים בשווה מתוך שולחן גבוה.
שוטפי הכלים
שילוב שני הרעיונות הללו יכול לרכך גם את המתח שבין התפיסה של המקריב, שמבחינתו הכהן שמשרת אותו זכאי לתגמול, ובין התפיסה של שבט הכהונה, המניח שכולם שותפים בשירות, כל אחד בדרכו שלו. אפשר לדמות זאת לנתינת טיפ למלצר שהגיש אוכל לשולחן. מבחינת הלקוח, המלצר שירת אותו וזכאי לטיפ; אבל מאחורי המלצר הזה עומדים שוטפי הכלים, מנקי השולחנות, מפעילי המכונות, הטבחים ועוד.
חז"ל ניסו למצוא פשרה שתיתן ביטוי, גם אם חלקי, לכל אחד מן הקולות הללו, כמו תזמורת שמנגנת ביחד יצירה מורכבת. חז"ל יצרו פתרון מאוזן: כל אנשי המשמרת העובדים באותו יום חולקים ביניהם את זכויות הקורבנות.
פתרון זה מכבד את הערכים השונים. ההלכה לוקחת בחשבון את מעשיו של ה"כהן המקריב" מחד, אבל נותנת מקום לשותפות הגורל והייעוד של "איש כאחיו" מאידך; היא רואה במקביל את התרומה האישית ואת השותפות הקבוצתית; היא עומדת על הצורך בעידוד אישי, וגם מדגישה שכולנו שלוחיו של מקום; נותנת מקום למקריב להודות על השירות שהוא מקבל, וגם לתפיסה של הכהן כחלק ממסגרת רחבה ושיתופית.
זו רק דוגמה אחת לדרך שבה התורה מציגה עולם מורכב, עשיר בקולות שונים ואף סותרים. התורה מהדהדת במלא הדרה את הערכים השונים שיש להטמיע בחיים. מלאכת האיזון של חז"ל איננה רק פתרון טכני, אלא אמנות עדינה של גישור בין ערכים – אמנות שממשיכה להדהד בחיינו עד היום.
