יותר מכל אירועי השיא של השנה היהודית, ליל הסדר הוא המעמד המרכזי שבו אנו עסוקים בהנחלת הסיפור הלאומי שלנו. בעיצובו החז"לי, כפי שהוא נתון בפנינו בהגדה, ליל הסדר בנוי סביב ה"מגיד". מצוות והגדת לבנך, העברתו של המיתוס הישראלי המכונן של יציאת מצרים לבנותינו ולבנינו, היא שמצויה בליבו של ליל הסדר, והיא ממגנטת אליה ומעצבת על פי אופייה ומגמותיה גם את שאר רכיביו. וכך המצה למשל איננה משמשת בו כמאכל בלבד, אלא אף כאובייקט סמלי שיש להצביע עליו או לבצע סביבו פעולות פדגוגיות ואף תיאטרליות שונות, וזאת על מנת להחיות את הסיפור, להציגו כמציאות היסטורית חיה שממשותה מגעת עד ההווה.
עם זאת, מגמתה של מצוות הסיפור ביציאת מצרים איננה מתמצית בהעברת הסיפור לבני הדור הבא, וספק אם זהו בכלל עיקרה של המצווה. "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". אדם שאין לו בנים איננו פטור אפוא ממצוות הסיפור. על פי דינם של התנאים, לכתחילה הילדים הם ששואלים "מה נשתנה", אך בהיעדרם של הללו היא מתקיימת בשיח שבין איש לאשתו או רעיו, וכאשר אדם יושב יחידי עליו לשאול את עצמו. נראה כי לפחות על פי חלק מהשיטות, הפנייה אל הבנים היא אומנם האופן הלכתחילאי או המיטבי לקיום המצווה, אך איננה המהות של מצוות הסיפור.
התורה מציגה את הסיפור ביציאת מצרים כמופנה כלפי הבן: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". ואולם ייתכן שהסיבה לאופן הצגה זה איננה נעוצה בכך שעיקר עניין הסיפור הוא העברת המסורת, אלא בהיותם של הילדים בני הבית הטבעיים ביותר בעולמו של הסיפור, אלו שיכולים להפוך גם אותנו לחלק ממנו. המצווה היא לספר ביציאת מצרים, אך מי יכולים להכניסנו בשערי הסיפור? מי הם שמבקשים סיפור ומבקשים אותנו אל הסיפור? אלו הם הילדים.
וכך כתבה זלדה על רצונו של הילד בסיפור:
אני רוצָה להבין את רצונו של התינוק בסיפור. הילד בן השנתיים וחצי התחנן שיספרו לו סיפור. אותו סיפור ששמע אתמול ושלשום על כל פרטיו. אני רוצה להבין את הצורך הזה של נשמתו, הצורך הקיומי. לא ההסבר הפסיכולוגי, אלא ההסבר האלוהי, ההסבר לצורך הזה הלוהט בסיפור. ילד קטן… מתחנן לסיפור כמו לממתק, כמו לחלב, כמו ללחם, כמו ללטיפה ונשיקה, כמו לַמים שרוחצים אותו, כמו לשמש שמאירה לו את העולם, כמו לכוכבים שמאירים את הלילה של פחדיו (ציפור אחוזת קסם, עמ' 128).
המבוגר מתקשה להבין את הכמיהה הכמעט־נואשת של הילד לשמוע שנית סיפור שכל פרטיו כבר ידועים לו, אבל עבור הילד אין טבעי ושלם יותר מאשר ההיות בתוך הסיפור. הסיפור הוא בבחינת ממטר חיוני לאדמת נפשו המשתוקקת, וכאשר מספרים לו את הסיפור, הוא כולו עטוף בו, הוא מוזן על ידו, שרוי בתוכו בכל אישיותו. זוהי המשמעות של היות בתוך סיפור, משמעות שבעולם המציאותי, ההישגי, ממוקד־המטרה של המבוגרים – נעשית בדרך כלל רחוקה ונבצרת.
מחוץ לזמן
בליל הסדר אנו מספרים באמת. לא מוסרים אינפורמציה בלבד אלא באים בתוכה של הוויית הסיפור. ואמנם הסיפור הוא הוויה, עולם שכאשר אנו נכנסים בו הוא מקיף אותנו ומציב אותנו במציאות אחרת. המודל שההגדה מציגה בפנינו הוא זה של גדולי החכמים שהיו מסובים בבני־ברק ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה, עד שבאו לכדי שכחת קריאת שמע של שחרית. במה דובר שם, באותו לילה בבני ברק? מה הביא את אנשי ההלכה המובהקים לכדי שכחת דת ודין? דומני כי לא עסקו החכמים בפלפולים למדניים, אף לא המתיקו סוד בתורות עמוקות. הם עסקו בסיפור; והסיפור, אם אמנם מתערים בו, הוא עולם בעל הוויית זמן משלו. הוא בורא זמן, ומציב אותנו מחוץ לזמן הרגיל וחשבונותיו. יש בו איזו שהות בלתי מצויה, הד לחיי עולם.
האדם המודרני בגר ואיננו יכול להאמין עוד בסיפורים מוחלטים, ומשום כך הוויית הסיפור האותנטית נעשתה מאוימת, סכנת הכחדה מרחפת מעליה. הסיפור בעולמנו מצוי כל העת במאבק, הקליפות נאחזות בו מכל צד ומבקשות לינוק ולשאוב ממנו את לשד חיוניותו. שתיים הן הסכנות האורבות לסיפור בעולמנו המודרני, שתיים הן הגרסאות הנפולות של הסיפור שאליהן מוּעדת הוויית הסיפור לקרוס: הסיפור הטוטליטרי והאנטי־סיפור.
הסיפור הטוטליטרי הוא סיפור שנעשה כפוּת למסר, לסל מסוים של ערכים, למסקנות פוליטיות או אידאולוגיות קונקרטיות. לעיתים אני חווה בקרבי כיווץ כאשר אני קורא באחד העלונים דבר תורה שממהר לגזור מפרשת השבוע עמדה פוליטית נחרצת בענייני דיומא, בדרך כלל ניצית וחד־משמעית, בדרך כלל עמדתו המוכרת והידועה של הכותב. כפיתת הסיפור למסקנות אידאולוגיות או פוליטיות הורגת אותו, וממעטת את דמותם של הסיפורים באשר הם. היא נוטלת מן הסיפור את המרחבים, את האפשרויות שהוא מרמז להן, את המשמעות שהוא רווי בה, את השעשוע. מה שנשאר, הסיפור הטוטליטרי, הוא זומבי של סיפור, היודע להכתיב אמת ושקר ברורים, לומר טמא מטהור בפסקנות, אך נשמה אין בו. זהו סיפור המולך בעריצות, סיפור לגיטימי יחיד שמלוא כל הארץ כבודו, אך אין בו השראה, חיבור למציאות המורכבת או מקום לאחרוּת. מסיפור כזה לא ניתן ללמוד דבר־מה ממשי ובעל ערך שיוכל להאיר את נתיבות החיים.
האנטי־סיפור הוא הסיפור שעיני הביקורת מציגות אותו לראוות העולם כנרטיב שימושי בעלמא, כאג'נדה, ככלי ציני בידי הכוח. אין בו משמעות והוא איננו עשוי לשאת משמעות. האנטי־סיפור הוא מה שנותר מן הסיפור בעולם בלי סיפורים, עולם שכפר בהם: בליל של טענות לכוח, פלטפורמות ריקות למלחמת התודעה. זהו עולם ציני שכבר אין בו טוב ורע, שאין בו עוד מטרות ראויות, אין למען מה למוּת וכל שכן שאין למה לחיות. הוא מותיר את היחיד בודד מול אימת היסטוריה קרה ומנוכרת, שאין בה דבר שיקשור בינו ובין שותפיו להווה, אבותיו בעבר או אנשי העתיד המסתוריים שיחיו לאחר מותו.
הסיפור כפי שהוא לאמיתתו מיטלטל בין שני הקצוות הללו, מבקשי נפשו הקוראים אותו לתהום. בעולמנו אי־אפשר לאבטח את הסיפור במעין מעמד מטפיזי מוחלט. לא כל הסיפורים שווים, ישנם אמיתיים יותר ופחות, טובים יותר ופחות, אבל אף סיפור איננו מוחלט. כל סיפור הוא לפחות בחלקו כינון אנושי, ובהיעדר אנשים שיספרו אותו ושיאמינו בו, לא יתקיים עוד כסיפור. משום כך דורש מאיתנו הסיפור אומץ מיוחד, האומץ לחיים אנושיים, שהם במהותם חלקיים ומוגבלים. אבל עם אימוצם של החיים הללו כפי שהם, מופיעה גם הארת סגולת הסיפור, מופיעים המרחבים, מפציעה המשמעות. לחיות עם הסיפור פירושו לחיות חיי אמונה, כפי שממשיכה ואומרת שם זלדה:
ילדים קטנים מאוד מבקשים לראות את צלם עצמם בראי של סיפור, בראי השיר, ביהלום השיר. הסיפור עושה כנראה מתוהו ובוהו עולם, מבדיל בין חושך לאור, רומז לתינוק שהוא לא לבדו, שיש אלוהים בעולם האינסופי הזה, המלא דברים לא מובנים ומגיע למרחקים שהעין לא רואה והאוזן לא שומעת, שהיד לא נוגעת ושהזיכרון לא משיג.
לקבל את המרחבים
ליל הסדר קורא אותנו אל הסיפור הגדול שלנו כעם. החוכמה והתבונה, התחכמויות למיניהן, הן כאן לרועץ. ללכת אל הסיפור פירושו להאמין ובכך לקבל את המרחבים, לקבל את החירות. פירושו להיעתר אל העדינות של הסיפור שהיא מעבר לכל פמפלט, וששום פילוסופיה ביקורתית איננה יכולה להמית אותה. אנו מוזמנים לספר, וכל המרבה הרי זה משובח, לא בכמות הסיפור בלבד, אלא במיוחד במידת ההעמקה בהוויית הסיפור, בהתערות בה. אם נוכל לזכות בסיפור הרי שנוכל להאמין, משום שסיפור משמעותו שהמציאות איננה אוסף פרגמנטים, שיש חוטים המקשרים עבר, הווה ועתיד, שיש היסטוריה, יש משמעות. גובה השיוט הנכון לליל הסדר הוא זה הנלמד מן הילדים, אך למבוגרים הוא איננו אפשרי כטבע אלא רק כבחירה, בחירה של אומץ ושל אמונה.
עד לימינו מצליח ליל הסדר לשמור על מעמדו כלילה שבו, למרות ההבדלים והמחלוקות, מתכנסת המשפחה הישראלית סביב אותו שולחן. כוחו זה של ליל הסדר נעוץ בכך שהסדר שלו איננו הסדר של המשטוּר, של המסרים החדים, אלא של ביתם הישן של סבא וסבתא, בית של כתלים וקרקע, כזה שעוד ניתן לספר בו סיפור. בכך מצליח ליל הסדר להחזיק משהו מן המטא־נרטיב הישראלי, מטא־נרטיב שיותר מאי־פעם בתולדות המדינה נראה כעומד לקרוס.
האם נוכל לחיות כאן בהיעדרו של מטא־נרטיב כזה, כפדרציה של מדינת תל־אביב ומדינת יהודה? אינני חושב כי קיום מורכב כל כך כמו הקיום היהודי בארץ ישראל יוכל להמשיך בדרך זו. אני אף סבור כי יהיה זה סוף החלום הציוני, ואולי אף החלום היהודי בכללותו. ממדינות תל־אביב ויהודה המפוצלות, צרות האופקים, לא תצא בשורת גאולה לעולם. היכן שניתן למצוא רק סיפורים טוטליטריים שטחיים ודכאניים, או את הניהליזם של האנטי־סיפור, לא תצמחנה אפשרויות חדשות.
מטא־נרטיב מוחלט לישראל איננו באפשר, הוא אף איננו רצוי. אך האם לא ניתן עוד לחלום על סיפור רך ועם זאת איתן וממשי, סיפור רחב, בעל התגוונויות וצבעים ורוב שבילים? אני מאמין, כלומר מקווה, שסיפור משותף כזה הוא עדיין בגדר אפשרות. לשם כך נצטרך להיות נאמנים להוויה הסיפורית האותנטית של ליל הסדר וההגדה. ההגדה איננה מספרת סיפור קשיח, אלא כדרכו של המדרש סימנה הוא דווקא ריבוי הפנים. עושר האפשרויות והגוונים שבסיפור יציאת מצרים איננו מביא אותה לידי התקשחות בינארית, אלא דווקא מחיה ומפרה אותה. יש בה בהגדה מרחבים, המרחבים שהשיח שלנו איבד זה מכבר, מרחבים שאולי אם ישובו לחיינו יוכלו לשוב ולחבר בין המנוכרים, להתגבר על העלבונות והכאבים, לבסם ולרפא את סאת המשטמה שנגדשה.
בא הפסח, ואולי יביא עמו לנו בשורת חירות ואביב.
