בפסק הדין האחרון שעסק בעתירות נגד פיטוריו של ראש השב"כ רונן בר, בחר בג"ץ להימנע ממה שנראה כלפי חוץ כהכרעה נוקבת. הוא לא קיבל את העתירות, אבל גם לא דחה אותן. הוא לא פסל את המהלך של הממשלה, אבל גם לא אישר אותו. תחת זאת, בית המשפט העדיף למסור מסר מוצפן: המהלך לוקה בפגמים פרוצדורליים – תחזרו עם שיעורי הבית אחרי הפסח.
אבל מתחת למעטה הזהירות והאיפוק, מסתתרת קביעה מהותית מאוד. בג"ץ לא הותיר את רונן בר בתפקידו כצעד טכני. הוא שלח מסר ברור – ההדחה, כפי שנעשתה, אינה עומדת בסטנדרט החוקתי הראוי. הוא פשוט נמנע מלהגיד את זה במפורש.
זוהי הכרעה בתחפושת. לא הימנעות מהכרעה – אלא תחבולה של זמן. ובזמן הזה, הציבור נותר עם צו ביניים תקף, עם עותרים שבעים למחצה, ועם ממשלה שמחויבת לתקן או להסתכן בפסילה.
וכאן בדיוק הבעיה: בשאלות חוקתיות וערכיות בלב סערה ציבורית, הציבור לא מצפה לאותות. הוא מצפה לבירור. להכרעה ברורה, גלויה, מחייבת. האם מותר לממשלה להדיח את ראש השב"כ בשל אובדן אמון? האם החשש מניגוד עניינים – למשל בשל חקירה שעשויה להגיע ללשכת רה"מ – גובר על שיקול הדעת של הדרג המבצע?
לבג"ץ יש תפקיד ייחודי בשאלות האלה: להניח את קו הגבול, לא לשחק מחבואים עם עיתוי. לא לדחות את השאלה העקרונית בשם הסדר הטכני, כשברור לכל שהמהות היא שעומדת למבחן.
דווקא בגלל שהשופטים לא פסלו את המהלך – ולא אישרו אותו – נוצרה תחושת ערפול ציבורית. ספק אם מי שאינו עורך דין מנוסה הצליח להבין מה בעצם פסק הדין קובע. במציאות שבה חוסר אמון בין הרשויות הפך למצב קבע, דווקא השקיפות והבהירות השיפוטית הן שמסוגלות לשקם אמון. לא רמיזות. לא קריצות. ולא דחיות בלוח השנה.
הציבור – אותו ציבור שבחר ממשלה, וששולח את ילדיו למלחמה, ושמצפה ממערכות הביטחון לפעול מתוך שיקול דעת ממלכתי – זכאי לדעת היכן עובר הקו. אם ההדחה של רונן בר חוקית – אשרו אותה. אם היא פסולה – בטלו אותה. אבל אל תעבירו מסרים מוצפנים בצו ביניים.
כי בסוף, גם אם בית המשפט בחר לדחות את ההכרעה לאחר הפסח – הציבור כבר הבין את הכיוון. והשתיקה, במקרה הזה, לא מגוננת על אמון הציבור — אלא מערערת אותו.
וכאן מגיע השלב שדורש לא רק פרשנות משפטית, אלא גם עמידה מול העקרונות עצמם. במערכת דמוקרטית, יש רגעים שבהם צריך לעצור ולהזכיר את המובן מאליו: שהריבון הוא הציבור. שהציבור בוחר ממשלה. ושהממשלה – לא כקלישאה אלא כעיקרון יסוד – היא הנושאת באחריות למדיניות, ובה בעת גם זו שמחזיקה בסמכויות הניהול, הפיקוח והאכיפה של אותה מדיניות.
השופט בדימוס מני מזוז, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה ואחד מהקולות המוערכים במשפט הציבורי בישראל, ניסח זאת בצורה חדה בדיוני ועדת החוקה: כאשר ראש שירות בטחוני מאבד את אמון הממשלה, זו לא שאלה של רשות, אלא של חובה. הממשלה היא המוסמכת להפסיק את כהונתו.
רבים מתעלמים מהקביעה הזו. נדמה שמה שנאמר במפורש – מוכחש, ומה שהחוק מתיר במובהק – מוצג כאיום על שלטון החוק. יש מי שמבקשים להציג את ההחלטה על הדחת רונן בר כמהלך דרמטי, אולי אפילו בלתי חוקי. אבל בסופו של דבר, מדובר בדיוק במימוש הרציונל שעליו מבוססת הדמוקרטיה הישראלית: ממשלה שנבחרת על ידי הציבור, ואמונה על ניהול המדינה – כולל ניהול בכיריה.
כמו שמפקד בצה"ל לא יכהן תחת שר ביטחון שאינו סומך עליו, כך אין לצפות מראש שב"כ להמשיך לכהן תחת ממשלה שאיבדה בו אמון עמוק ומתמשך. אמון הדדי איננו קישוט סמלי – הוא תנאי הכרחי לתפקוד. והיעדר אמון הוא לא רק עילה להפסקת כהונה – הוא סכנה תפקודית.
בסוף, הדמוקרטיה לא נבחנת רק בכוונות – אלא בדרך. ואם הדרך להחלטה לוקה – בג"ץ צריך לומר זאת בפה מלא. לא ברמזים. לא בקריצה. לא בצו ביניים שהופך לפסק דין דחוי.
כי דחייה איננה ניטרליות. היא שיקול ערכי בתחפושת טכנית. ובשאלות חוקתיות – מגיע לציבור יותר מזה.
ולפני הכול, כדאי שנזכור: לא בכל ויכוח יש צד ״דמוקרטי״ וצד ״אנטי-דמוקרטי״. לפעמים, הצד הדמוקרטי הוא דווקא זה שפועל לפי החוק, גם כשההחלטה קשה. ולפעמים, דמוקרטיה אמתית נבחנת לא ברגעים של קונצנזוס, אלא ברגעים של מחלוקת – כשהכללים נשמרים גם כשהרוחות סוערות.
והחוק – זה שעליו חתומים משפטנים כמני מזוז – עומד במבחן הזה בגאון.
כותב המאמר, עו"ד אביחי יהוסף, לקח חלק בהכנת תיקי ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת עבודתו במשרד עורך הדין עמית חדד, בתיק 1,000 ו-2,000.
