ימיה של תופעת העבדות כימי האנושות. עדות לכך מצויה לא רק בתורה, המתייחסת לעבדות כאל מציאות מוכרת וידועה, אלא גם במזרח הקדום. עוד בחוקי חמורבי, מהמאה ה־18 שלפני הספירה, מצויים חוקים שהסדירו את דיני העבדות. 2,300 שנים לאחר חמורבי, המשפט הרומי עיגן אף הוא את העבדות בחוק. חקיקה זאת היוותה את הבסיס להמשך העבדות גם בתקופה הבתר־קלאסית. ביטול העבדות היה נחלתו המאוחרת של העולם המודרני, ולמעשה בחוקה האמריקנית נאסרה העבדות רק במחצית המאה ה־19.
לכל עם ישנה היסטוריית העבדות שלו; בחלקם זוהי היסטוריית האדונים, ובחלקם זוהי היסטוריית המשרתים. התרבות העולמית רוויה בסיפורי עבדים. מרביתם הסתיימו בטרגדיה, ובמקצתם שפר גורל העבדים והם זכו בחירותם. ספרה הידוע של הארייט ביצ'ר סטואו, "אוהל הדוד תום", שמתאר את סבלם של העבדים והעינויים שעברו, פורסם לראשונה ב־1852, הכה גלים וזכה מיד לתהודה חריגה. היו שהטילו ספק במידת האמת והאותנטיות של התיאורים, וסברו כי הסופרת הנכבדה הפליגה על כנפי דמיונה ויצרה דרמטיזציה יש־מאין. ברם, כשנה לאחר פרסום הספר יצא לאור חיבורו האוטוביוגרפי של העבד המשוחרר סולומון נורת'אפ, "12 שנים של עבדות", שאישש מכלי ראשון את מרבית תיאורי "אוהל הדוד תום". בקרב היסטוריונים אמריקנים מקובל עד עצם היום הזה לראות בספר "12 שנים של עבדות" מסמך אמין בעל ערך היסטורי.
ההגדה של פסח אף היא סיפור עבדות, עבדותו של העם היהודי וסיפור שחרורו. גם בסיפור העבדות היהודית ישנם תיאורי עינוי ועריצות של האדונים, ובלשון ההגדה: "וירעו אותנו המצרים ויענונו". בהשראת ספרו של נורת'אפ, ניתן להכתיר את ההגדה גם בשם "210 שנים של עבדות". ברשימה זאת אבקש להצביע על הבחנה המייחדת את סיפור העבדות היהודי מיתר סיפורי העבדות האוניברסליים. מכוחה של הבחנה זו אבקש להאיר זווית נוספת במשמעותו של ליל הסדר, ולהצביע גם על הקשר אקטואלי.
גילו את קולומבוס
מריה מגדלנה קָמְפּוֹס־פּוֹנְס היא אמנית עטורת פרסים, ילידת קובה שהיגרה לארה"ב. קמפוס־פונס היא נצר למשפחת עבדים שחורים. כמי שנושאת על גבה מורשת משפחתית של עבדות, סוגיית העבדות זכתה לביטוי משמעותי ביצירותיה. בימים אלו מתקיימת במוזיאון פּוֹל גֶטִי בקליפורניה תערוכה של עבודותיה. לפרסום התערוכה נבחרה אחת מיצירותיה האקספרסיביות והעוצמתיות ביותר. מדובר ביצירה משנת 2003 ששמה "הקריאה" (The calling). יצירה זאת היא תמונת דִיפּטִיך שבה נראית אישה שחורה שעל כל עורה ופניה קווים קטנים לבנים. קווים אלה יוצרים אסוציאציה של מחלת עור או שמא כוויות, לא שחורות ולא אדומות כי אם לבנות. הרושם העולה מתמונה זאת הוא של ביקורת חדה ונוקבת על חלקו של האדם הלבן בחיי השחורים. לפי הפרשנות הזאת, בחווייתו של האדם השחור, האדם הלבן הוא מעין מחלה הפוגעת בו.
גם אם לא זאת הייתה כוונתה של האמנית, אלו הרוחות הנושבות כיום מתנועות כדוגמת Black lives matter. בתרבות האמריקנית העכשווית נושבות רוחות רעות הבאות חשבון עם העבר הקשה גם בדרכים של אלימות, סתימת פיות וקריאה לעליונות הגזע השחור. המלחמה בתופעת העבדות ההיסטורית והמיאוס מכל מי שהיה מעורב בה, מוצאים פורקן גם בהשמדה ובניתוץ פסלים ומונומנטים של כל מי שמסומן על ידי תנועות אלו כבעייתי. באטמוספרה תרבותית שכזאת, היה זה מתבקש לנער את האבק מהספר "12 שנים של עבדות" ולהופכו בשנת 2013 לסרט קולנוע. בשנת 2019 הגדיל הניו־יורק טיימס לעשות ב"מיזם 1619" (שנת הגעת העבדים השחורים הראשונים לאמריקה), שמבקש להפוך את העבדות למרכז ההוויה האמריקנית. במקביל נשמעו עוד ועוד קריאות של שחורים לקבלת פיצוי בגין העבדות של אבותיהם ההיסטוריים, עד שבבית הנבחרים האמריקני, כשהיה בשליטת הדמוקרטים, החלו בהליכים לבחינת הצעת חוק לפיצויים בגין העבדות.
אין חולק כי תופעת העבדות בזויה ומגונה; אין גם חולק כי האפליה הגזעית כלפי האדם השחור היא אות קלון לחברה האנושית. אכן, גם בימינו יש לעמוד באופן נחרץ מול כל גילוי של גזענות. ואולם, השאלה היא כיצד עלינו להתמודד בהווה עם עוולות ותופעות מגונות שהתרחשו בעבר, בשים לב לכך שהן המבצעים והן הנפגעים כבר אינם בחיים.
כאמור, בחברה האמריקנית קיימים זרמים בולטים שבוחרים בהכחדת כל זכר היסטורי למי שנחשב בעיניהם כמגונה. כך לדוגמה, "יום קולומבוס" הוא אחד החגים הפדרליים הרשמיים בארצות הברית. חג זה, המצוין שנים רבות, מעלה על נס את יום גילויה של אמריקה בשנת 1492 על ידי קולומבוס. אולם עתה, ברוחות הסער הפרוגרסיביות, בקרב רבים שבעבר חגגו אותו גוברת המגמה של מחיקת החג הזה וכל אזכור שלו, והפיכתו ל"יום הילידים". טענתם היא כי בואו של קולומבוס גרם לרציחתם של הילידים שחיו זה מכבר ביבשת. משכך, קולומבוס הפך בעיני רבים לפרסונה נון גרטה, ואף פסלו בריצ'מונד שבווירג'יניה הועלה באש והושלך לאגם. אם קולומבוס גילה בעבר את אמריקה, הרי שאמריקנים רבים חשים שהם כיום גילו את קולומבוס.
התחשבנות בלתי פוסקת
אם נעזוב את אמריקה ונחזור לשכונה שלנו, שכנינו זועקים על "נכבה" שנעשתה לאבותיהם לפני קרוב לשמונים שנה. גם אם נאמץ לצורך הדיון את הנרטיב הערבי הכוזב, עדיין מופנית כלפיהם אותה שאלה לאומית וחברתית שכל עם ועם צריך לענות בה: כיצד נכון להתמודד בהווה עם אסונות העבר. הפלסטינים מאז ומתמיד פעלו בדומה לפרוגרסיבים החדשים. הם מבקשים להקפיא לנצח את העבר ולהשליטו על ההווה והעתיד. לכן הם מנציחים את הפליטות עד לקץ הדורות.
ברפובליקה הרומית העתיקה התרחשו שלוש מלחמות עבדים, הידועה שבהן היא מלחמת הגלדיאטורים בהנהגתו של ספרטקוס. ההיסטוריון פרופ' קייט ברדלי טוען במחקריו כי המוטיבציה הראשונית של המלחמות הייתה נקמה. בתקופה המודרנית, ההתקוממות המתועדת של עבדים החלה בתחילת המאה ה־16. העבדים שהצליחו לברוח מאדוניהם התאגדו לקהילות שכונו קהילות מארוניות. גם בקרב הקהילות המארוניות היו תופעות של נקמה, שלא הופנתה בהכרח למעוולים הישירים.
מול התנועות החברתיות הרבות בארה"ב שמותירות כיום את היסטוריית העבדות כחשבון פתוח מול האדם הלבן, ומול מלחמות העבדים והקהילות המארוניות שלאחר שחרורם פעלו לנקמה, ובמיוחד מול תופעות אוניברסליות של התחשבנות בלתי פוסקת עם עוולות עבר שמבצעיהם כבר אינם עימנו, והחשבון נעשה מול צאצאים חפים מפשע – בא סיפור ההגדה של פסח ומציב אלטרנטיבה אחרת.
העם היהודי סבל במצרים עבדות קשה בת מאות שנים, ומיילדותיו נצטוו להשליך את בניו ליאור. חרף זאת, כשהעם היהודי יוצא ממצרים הוא מוחק למעשה את הסיפור המצרי כחשבון לאומי פתוח. העבדים היוצאים אינם מנציחים את פליטותם. הם אינם קורבן נצחי; הם עם חי שעיניו נשואות לעתיד מזהיר.
לא זו בלבד שההגדה אינה קוראת לנקמה נצחית במצרים, אלא שהתורה אף מצווה ציווי מפתיע המנוגד לכל אינטואיציה אנושית, והראוי לתשומת לב: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח). ההגדה גם אינה מעודדת את ניתוץ הפירמידות המצריות, חרף סמליותן. למלאכים שביקשו לומר שירה בטביעת המצרים בים סוף, אמר הקב"ה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (סנהדרין לט, א). התורה אף אוסרת לשוב מצרימה.
סיפור העבדים היהודי מכונן אתוס שלפיו ממשבר העבדות, ולמעשה מכל משבר, יש לקום ולהיבנות ולא להתבוסס בו לנצח. הגמרא מספרת כי לאחר חורבן בית שני, מתוך רגשי האבל והיגון העמוקים, רבים הפסיקו לאכול בשר ולשתות יין, ואולם רבי יהושע מתווכח עימהם ומורה שאין לנהוג כך (בבא בתרא ס, ב). בדבריו ובנימוקיו חוזר רבי יהושע על האתוס היהודי שלפיו גם בנקודת שבר, נשיאת העיניים היא תמיד לבנייה ולהתקדמות, שכן ההתבוססות בעבר היא שלילה וחידלון של החיים. גם הציווי האמורפי של מחיית עמלק מועתק לנקודת זמן אוטופית שלאחר סיום ההתיישבות בארץ ומיגור כל האויבים. במילים אחרות, ההתקדמות והבנייה קודמים למחיית עמלק.
לזכור ולשכוח
זיכרון סיפור יציאת מצרים הוא מהותי ביותר בהלכה ובמחשבה היהודית. אך זיכרון זה מנותב רק לחשיבה קונסטרוקטיבית של זכירת הניסים שנעשו לעם ישראל ולחינוך האדם לחמלה ואהבת הגר, כי גרים היינו בארץ נכריה. פרויקט הזיכרון היהודי בכללותו נועד רק ללמידת לקחים ולתובנות מוסריות (כפי שמסביר גם החפץ חיים בחיבורו משנה ברורה, בתחילת הלכות תשעה באב ושאר תעניות). שום זיכרון אינו מנותב לתחושות של כעס או אלימות, ולא לדיכוי בהווה. ציוויה של ההגדה שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, נועד לייצר ערך מחנך ולהטיל על האדם חובות מוסריות, לא להטמיע בו תחושת קורבן או לעודדו לצאת למערכה נגד צאצאי המצרים לשם תיקון העוול ההיסטורי.
ההגדה של פסח אינה מתארת רק את עבדות מצרים, אלא מזכירה גם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. ההגדה נושאת את מטענו ההיסטורי הכבד מנשוא של עם ישראל. גם בחשבון היסטורי זה אין היא מבקשת מאיתנו לנקום, ומסתפקת בפנייה לאל שהוא זה שישפוך חמתו על הגויים אשר לא ידעוהו. ודוק, הוא ולא אנחנו. במשפט המופלא "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", משוקע רעיון של ריסון ועידון מפני נקמה אנושית. רגשות הנקמה מוצדקים ואנושיים, אך ככל שמדובר בנקמה היסטורית (בהבדל ממצבנו המלחמתי הנוכחי, שרשימה זאת כלל לא מכוונת אליו) הם יוצרים קיפאון ובולמים כל התקדמות. הותרת הנקם לאל מותירה את האדם משוחרר מכל רגשי נקם ופנוי נפשית לבנות לו עולם חדש.
עם שגדל על אתוס זה של הגדת הפסח, אין תימה שלאחר שעבר את שואת אירופה לא ביקש כי יוקם ארגון פליטים של האו"ם שלמשך שנים רבות יזון אותו ויחנך את בניו. להפך, עם זה קם על רגליו, נטל את גורלו בידיו והקים מדינה עצמאית לתפארת. עם זה גם לא נושא חשבון היסטורי פתוח מול צאצאיהם של רודפיו. זאת בניגוד מוחלט לשכנינו שלא חוו אסון כדוגמת שואת אירופה, אולם עד היום נותרו כלואים ונעוצים בעברם, תוך שיתוק וניוון כל אופק של התקדמות, ותוך עוינות ושנאה לדורות של יהודים שטרם נולדו בשנת 1948.
הגדת הפסח מייצרת אפוא הַבְנָיָה חברתית לאופן ההתייחסות הראוי לזיכרון ההיסטורי. סיפור יציאת מצרים, כפי שהוא נערך בהגדת הפסח ובמסורת חז"ל, אינו מלמד אותנו רק מה ראוי לקחת ממנו לנצח, אלא גם ובמיוחד מה נכון וראוי להותיר לעבר. פרולוג ההגדה הוא "עבדים היינו במצרים", שמטרתו הטמעת התובנה שמצרים נצרבת כזיכרון חינוכי בלבד, אך עיקר יהבנו מופנה למימוש הכמיהה והיעד, שהם האפילוג של ההגדה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
אסיים באמרתו הידועה של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ברוח רשימה זו אוסיף כי דבריו נכונים גם ביחס לעם ש"תקוע" בעברו. גם לעם כזה, ההווה דל ועתידו לוט בערפל. שכנינו מוכיחים זאת.
