ליל הסדר הוא ליל הסיפורים של העם היהודי. מצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. אך באופן מפתיע, ההגדה איננה מביאה את הסיפור "המקורי" כפי שמופיע בספר שמות, אלא את הסיפור כפי שסופר על ידי משה ויהושע בסוף ימיהם. היא מגדילה לעשות ואף מספרת על דמויות שונות שסיפרו את סיפור יציאת מצרים במשך הדורות, כדוגמת רבי עקיבא שהסב בבני ברק. במילים אחרות, היא מספרת על אנשים שסיפרו את הסיפור.
עם זאת, מבנה הסיפור שאנחנו מצווים לספר בליל הסדר מוגדר לנו כבר במשנה במסכת פסחים: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". האמוראים רב ושמואל נחלקו בשאלה מהי אותה גנות שמתחילים בה. שמואל סבור שמתחילים בגנות של עבדות מצרים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". ואילו רב סבר שצריך להתחיל עוד קודם לכן, בגנות האלילות: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".
המחלוקת בין שני האמוראים אינה טכנית בלבד – האם לספר סיפור מצומצם או מורחב; זוהי מחלוקת נרטיבית. השאלה איפה מתחיל הסיפור תלויה במידה רבה בשאלה איזה סיפור אתה מבקש לספר. נקודת ההתחלה של הסיפור ממסגרת ומעצבת את הסיפור ואת המסר שיש בו לדורות הבאים. כפי שנראה, אפשר לפרש את המחלוקת הזו בכמה רבדים, שכל אחת שופכת אור חדש על סיפור הסיפורים – ההגדה.
סיפור לאומי או דתי
הדרך הראשונה והפשוטה להבין את המחלוקת היא סביב השאלה האם יציאת מצרים היא סיפור לאומי או דתי. מבחינת שמואל, הסיפור מתחיל בשעבוד מצרים, בנקודה שבה הקב"ה לוקח שבט של עבדים והופך אותם לעם, כפי שמתאר זאת הנביא ירמיה: "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא־לֹהִים" (ירמיה יא, ד). בהתאם לכך "השבח", ובמילים אחרות "הסוף הטוב", הוא הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. על ידי מסגור זה, שמואל יוצר סיפור לאומי.
לעומת זאת, רב מתחיל את הסיפור דווקא באברהם אבינו שגדל בבית של עבודה זרה, ומסיים ב"שבח" של קבלת התורה. לפי הזוהר, לפני יציאת מצרים היה עם ישראל שרוי במ"ט שערי טומאה והיה עובד אלילים ככל הגויים. במבט חיצוני, לא היה הבדל בין בני ישראל למצרים מבחינה רוחנית ודתית. הקב"ה לקח גוי מקרב גוי וכרת איתו ברית. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של עם שלם שמגלה את אלוהיו ומקבל את מצוותיו.
הוויכוח של רב ושמואל אינו בהכרח דיכוטומי. נראה ששניהם מסכימים שיש בסיפור יציאת מצרים גם מרכיב לאומי וגם מרכיב דתי, אך השאלה היא מה המסר המרכזי בסיפור. לשאלה הזו יש השלכות בדורות הבאים. האם אפשר להמשיך לספר סיפור לאומי כשעם ישראל נמצא מפוזר בכל ארצות תבל? האם אפשר להמשיך לספר סיפור דתי כשרוב העם אינו מקיים את אורח החיים הדתי?
סיפור רוחני או גשמי
במבט עמוק יותר אפשר להבין שרב ושמואל נחלקו בעצם השאלה מה נחשב מגונה יותר: גנות הגוף או גנות הנפש. וכך כותב המהר"ל:
וטעם מחלוקת שלהם, כי לדעת רב מתחלה עובדי עבודה זרה הוא הגנות, שזהו גנות דבק בנפש, כי בודאי שאין הגוף מקבל פחיתת העבודה־זרה כי אם הנשמה, וטעם רב שחשב גנות נפש גנות יותר… ושמואל סובר שהגנות אשר הוא דבק בגוף הוא יותר, שגנות שלו גנות נמצא ונראה עתה, ולפיכך עבדים היינו הוא עיקר הגנות (גבורות ה', פרק נד).
בעיני רב, הגנות העיקרית היא הפחיתות הרוחנית, כאשר הנפש דבוקה בעבודה זרה. לפגם הרוחני אין ביטוי חיצוני, האדם נראה שלם וחופשי, אך נפשו משועבדת להבל וריק. חוסר ההכרה בשעבוד הרוחני הוא בעיה בפני עצמה, כדברי גתה: "אין משועבד יותר מאשר זה המשוכנע שהוא חופשי ואינו כזה".
לעומת זאת, שמואל גורס שדווקא גנות הגוף, זו שניכרת ובולטת לעין, היא המגונה יותר. הממד הפיזי של העבדות ושפלות הגוף אינו מאפשר להתכחש למציאות הקשה שהאדם נתון בה. אין דבר מגונה מאדם שאינו אדון לעצמו. אדרבה, השלמות הפיזית היא במידה רבה תנאי הכרחי לשלמות הרוח. אי אפשר לעסוק ברוח כשהגוף נמצא במצוקה.
החת"ם סופר ממחיש את היחס והניגוד בין גנות האלילות לגנות העבדות:
הנה הכובס המכבס בגד המלוכלך קצת, הוא מלכלך אותו יותר במים ואפר ובורית, ולבסוף מסיר כל אלה והוא מלובן ומיופה. והנה אין שכרו על ההסרה של האפר והבורית, כי מי בקש זאת מידו למלאת אפר ובורית כדי שיסירנו אחר כך, אבל [אלא] שכרו על שלכלך אותו על מנת לכבסו וללבנו לגמרי. כך אין עיקר שבחינו והודאותינו על ההצלה ממצרים, כי מי בקש זאת, אילו לא הגלנו לא היינו צריכים גאולה. אך ידוע כי היתה זו זוהמת ארם עבר הנהר מתרח נחור ובתואל ולבן והיה צריך זיכוך, על כן הגלנו למצרים לזכך מכל זוהמה (חידושי חתם סופר, פסחים קטז).
לדברי החת"ם סופר, ברור שהגנות הראשית היא היותם של ישראל עובדי עבודה זרה. זהו הכתם שבבגד, ועבדות מצרים היא משנית לכך, ובאה כדי לסייע בניקוי מגנות זו. עם זאת, אי אפשר להכחיש שבדרך לסייע היא לכלכה אותם אפילו יותר. כלומר, שמואל צודק שהעבדות היא נקודת השפל הגדולה של עם ישראל, אך רב מבקש להדגיש שזהו רק האמצעי להוקעת העבודה הזרה, שהיא הגנות המרכזית. גם כאן לא מדובר במחלוקת דיכוטומית; רב ושמואל מסכימים ששני הדברים מגונים, ובשניהם צריך לעסוק בליל הסדר. השאלה היא עם מה מתחילים, כפי שכותב החת"ם סופר בהמשך:
ובודאי הקדוש ברוך הוא עשה לישראל שניהם, שהציל אותם מגנות הנפש ומגנות הגוף גם כן, שהיו מתחלה עובדי עבודה זרה והיה להם גנות הנפש, ואחר כך הציל אותם גם כן מגנות הגוף, ולא פליגי רק איזה יותר גנות, ודבר שהוא יותר גנות ראוי שיהיה התחלה.
שינוי נקודת המבט
דברי החת"ם סופר מעלים תהייה חשובה. הוא כותב: "אין עיקר שבחינו והודאותינו על ההצלה ממצרים כי מי בקש זאת, אילו לא הגלנו לא היינו צריכים גאולה". עם ישראל לא בחר להיות עבדים לפרעה, זו גזרה שנגזרה עליהם עוד מימי אברהם; אם כן, מדוע מציאות שנכפתה עליהם תיחשב להם לגנות? יתר על כן, אנחנו שמחים כמובן על שחרור משעבוד, אך האם אנחנו צריכים להכיר טובה למי שגזר עלינו את השעבוד מלכתחילה?
דברים אלו מתחדדים לאור הסיפור שמובא בגמרא בסמוך, על רב נחמן ועבדו. רב נחמן יושב בליל הסדר ושואל את עבדו דרו: מה צריך עבד להגיד לרבו שהוציאו לחופשי ונתן לו ממון? הוא עונה לו: להודות ולשבח. רב נחמן שמח על תשובתו של דרו ואומר: פטרת אותי מלומר מה נשתנה. ואולם תשובתו של דרו תמוהה ואולי אף מאולצת: האם אכן עבד צריך להודות ולשבח את אדונו שהפסיק לשעבד אותו? האם הסיטואציה שבה העמיד רב נחמן את דרו אפשרה לו לענות בכנות? האין זו למעשה הסיטואציה שבה הקב"ה מעמיד את עם ישראל בליל הסדר? ה' גזר עלינו שעבוד, ועכשיו כאשר הגזירה הרעה פסקה – אנחנו חייבים לשבח אותו?
לאור דברים אלו אציע זווית נועזת יותר להבנת מחלוקת רב ושמואל. הם אינם חולקים בשאלה מה הסיפור שצריך לספר או אפילו מה יותר מגונה, אלא בגנותו של מי צריך לספר. בעוד רב טוען שצריך לפתוח בגנותם של עם ישראל שבחרו לעבוד עבודה זרה, שמואל סובר שצריך להתחיל דווקא בגנותו של הקב"ה שגזר על עמו שעבוד.
נתחיל בדברי רב, משום שהם פשוטים יותר. לפי רב, ליל הסדר הוא מעין ליל חשבון נפש לאומי, שהמוקד שלו הוא חזרתו בתשובה של עם ישראל. כשם שעם ישראל היה רחוק מבוראו ואז חזר בתשובה והתקרב לקב"ה, כך כל דור ודור חוזר על התהליך של הכרה בחטא וגילוי הקב"ה בליל הסדר. כל אדם חייב לראות את עצמו כאותו עברי עובד אלילים שעובר מסע לגילוי האלוקות.
הקריאה החדשה בדברי שמואל מורכבת יותר. ודאי אלו דברים שכלל אינם פשוטים לאמרם, אך כבר כתב אור החיים על הפסוק "והגדת לבנך" – "תיבת הגדה מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו שיתכוון בה דברים קשים כגידים". ואין דבר קשה מלומר שבליל הסדר אנו צריכים לפתוח בגנותו של הקב"ה.
מעניין לשים לב לדברי הירושלמי שמביא רק את דברי רב, אך גם בהם הוא רומז לגנותו של הקב"ה:
רב אמר: מתחילה צריך להתחיל "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם וגו' וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר". "וָאַרְבֶּה" – אמר רבי אחא: "וארב" כתיב, כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק. דבר אחר, נעשיתי לו אורב. אין חטא מיתן ליה, ואין זכה מיתן ליה [אם חטא יקבל שכר ואם זכה יקבל עונש].
הגמרא בוחרת לדרוש את המילה "ארבה", ובשני פירושיה היא מציגה את הקב"ה באור שלילי. בפרשנות הראשונה הקב"ה מציב קשיים בפני אברהם ורב איתו כביכול עד שהוא זוכה ליצחק. הפרשנות השנייה מציגה את הקב"ה כאורב, המחכה וצופה לכישלונם של ישראל.
שמואל משנה את נקודת הייחוס. הוא בוחר להפנות אצבע מאשימה כלפי שמיים, ובאופן כן ונועז מדגיש את מעורבותו של הקב"ה בשעבוד. לא רק שהוא אחראי על הגזרה הרעה, אלא עצם העובדה ששם שמיים מתחלל בעקבות זאת היא גנאי לקב"ה. שהרי כאשר עם ישראל מתבזה וה' בוחר לעמוד מנגד ולשתוק, עולות תהיות: האם אין לו כוח לעצור זאת? האם זנח את העם הנבחר ולא נענה למצוקותיהם?
אך אי אפשר להסתפק בכך, ופרשנות זו של דברי שמואל מצריכה הסבר. מדוע לדעתו חשוב להתחיל את ליל הסדר באמירת גנותו של הקב"ה? המפתח להבנת דברי שמואל היא לזכור את ההמשך, "מסיים בשבח". שמואל רואה את ליל פסח כליל חידוש הברית ששיאו אמירת הלל, אך אם נרצה לעמוד בכנות מול הקב"ה ולהגיע לדרגה של אמירת ההלל, עלינו כעם לעבור מסע של ריפוי. בליל הסדר העם צריך לראות את עצמו כאילו הוא היה שם בעבדות מצרים, עם כל הקושי והרגשת הסתר הפנים. עליו להיישיר מבט אל הכאב ואל תחושת ההזנחה בשנות העבדות, על מנת שיוכל לעבור ריפוי וכריתת ברית חדשה עם הקב"ה.
שמואל בוחר להעלות על השולחן את התהליך האמוני שהעם עבר בשעת הגלות, את השבר והספקות, לא מתוך התרסה בלבד אלא כדי להצמיח קומה חדשה של אמון ואמונה. אולי דברי שמואל טומנים בחובם גם מסר לעתיד: יהיו זמנים של גזרות קשות ונוראיות שאינן תלויות בכם, ולאחר מכן עם ישראל יצטרך לכרות מעין ברית חדשה עם ה'. הדרך לחידוש הברית מצריכה כנות, אפילו קצת חוצפה כלפי שמיא, אך היא מביאה את העם לדרגה חדשה של קשר.
***
מאז פרוץ המלחמה בשמחת תורה ונוכח הטרגדיות המייסרות שפוקדות את עמנו מיום מר זה, אני עומדת חסרת אונים ומילים. במשך חודשים רצופים מצאתי את עצמי מתחננת וזועקת לקב"ה בזמן הדלקת נרות במילים ספורות: "די ה', פשוט תפסיק". התחושה שהכול מיד ה' אינה מעלימה אחריות מהצורר האכזר, אך כן מעוררת את השאלה: מדוע הקב"ה רוצה במציאות אכזרית זו? למה הוא מאפשר כל כך הרבה צער וייסורים לעמו? הרי אם הוא כול־יכול, הוא יכול גם להפסיק זאת! מה תוכנית־העל והיכן הגאולה?
ואני מוצאת את עצמי נאחזת בדברים שאילולא שמואל שכתוב אי אפשר היה לאומרם: גנותו של ה'. לא מדובר בכפירה או פריקת עול, אלא בזעקת שבר עקב האמון שנסדק ומערכת היחסים שהתערערה. "איה גבורותיך, איה נוראותיך". זוהי צעקה שנובעת דווקא מתוך האמונה בקיומו וכוחו של הקב"ה.
הייסורים שלנו עדיין לא פסקו, וקשה לעבור לשלב הבא של ליל הסדר, "מסיים בשבח". אך גם כאשר יהיה סוף לפורענות ונגיע לגאולה, שמואל מבהיר לנו שמערכת היחסים שלנו עם ה' השתנתה. אל לנו לעצום עיניים לדרך הקשה שעברנו, מותר להעז פנינו לפני מי שאמר והיה העולם, כדי להיות מסוגלים לכרות איתו ברית מחודשת ולסיים בשבחו.
