יצירת "הלכה ישראלית" היא אחד האתגרים החשובים והמעניינים בעולם ההתחדשות היהודית בעת הזו, ואולי גם בפרויקט הציוני העכשווי בכלל. הגענו לארץ ישראל כדי להקים מדינה מודרנית ומתפתחת, כאשר באמתחתנו מטען זהותי עתיק יומין ומסורת ענפה של מנהגים ונורמות המתפרסים על פני המרחב האישי והציבורי. מה קורה כאשר מטען זה פוגש את מדינת ישראל העכשווית? כיצד מיישמים אותו במציאות החדשה?
אלו הן השאלות המרכזיות שעימן מתמודדת ההלכה הישראלית, שבאופן מפתיע כמעט לא עסקו בה עד היום. הראי"ה קוק מצד אחד וח"נ ביאליק מצד שני קראו לפעולה בתחום הזה, אך קריאתם נותרה כקול קורא במדבר – הן בעולם הדתי והן בחברה החילונית. התוצאה היא שההלכה הלכה והתרחקה ממציאות החיים במדינת ישראל, נמסרה בידי בעלי אינטרסים, הצטמצמה לדת פולחנית או הפכה לפולקלור עממי. וההלכה כתורת חיים, הקוראת לנו לכונן חברת מופת ולתקן עולם – נדחקה לקרן זווית.
אחד המפנים העיקריים שההלכה הישראלית דורשת לבצע בלימוד ההלכה על מנת למלא את משימתה, הוא להפנות את המבט אל החיים בעולם הזה. לַמצוות מטרה ברורה – להרבות חיים, לקדם חירות, לממש את ייעודנו כעם חכם ונבון המוביל את העולם מבחינה רוחנית ומוסרית. הדברים כתובים מפורשות בתורה ונשנים בכתביו של הרמב"ם, אך שנים של גלות גרמו לנו להתרחק מכך ולחפש את ייעוד המצוות בעולמות חלופיים ומיסטיים. מנגד, יש המוצאים את חשיבותן של המצוות רק בשימור מסורת העבר.
אינני מבטל את הכיוונים הללו; לשימור המסורת ערך חשוב, ותיקון עולמות עליונים הוא שאיפה טהורה. עם זאת, אין אנו רשאים להתרחק מהחזון המרכזי של עולם ההלכה היהודי, הממקד את מבטו בעתיד ולא רק בעבר, מתייחס אל החיים הריאליים ולא משמש להם אלטרנטיבה. הלכה ישראלית שואפת לממש את החזון המקופל בהלכה במציאות העכשווית, בחיים הארציים שלנו כאן ועכשיו. היא דורשת לפרוע את השטר המובטח בתורה בחיינו הריאליים, ולהפוך אותנו ל"עם חכם ונבון", "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
מחשבות בשעת סעודה
אחד החלוצים שניגשו אל המשימה הזאת ברצינות הוא ד"ר אריאל פיקאר, עמית מחקר במכון הרטמן. ספרו הוא תוספת מעניינת לעיסוק האינטלקטואלי ורב השנים שלו בנושא, והוא מתמקד כעת במזון, צריכה וכלכלה, וזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. הספר מבוסס ברובו על מאמרים שפרסם פיקאר בבמות שונות וכעת ליקטם לכדי חיבור אחד. הדבר ניכר: לאורך הספר אפשר למצוא מפעם לפעם חזרתיות מסוימת, למשל בנושא חירות האדם. ואולם, אין בכך כדי להעיב על רצף הקריאה הקולח והבהיר.
אודה, בתחילה תהיתי על החיבור שעורך פיקאר בין האתיקה של המזון ובין העיסוק בזהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל. מה הקשר בין תרגום עכשווי למצוות תרומות ומעשרות ובין הסטטוס־קוו ביחסי דת ומדינה בישראל? אבל האסוציאציה שפיקאר יוצר בשמו של הספר, "על הארץ ועל המזון", גרמה לי להבין את העניין: מן התורה אנו מצווים לברך שלוש ברכות בברכת המזון – על המזון, על הארץ ועל ירושלים. מדוע עלינו לברך בתום הסעודה על ממלכת דוד ובניין ירושלים? נדמה שבכך ההלכה מלמדת אותנו להתבונן על האוכל במבט רחב יותר מכפי שאנו רגילים. משמעותה של הסעודה איננה מתמצה בסוג המזון שאנו צורכים בה. ההלכה תובעת את תשומת ליבנו לטבע בכללו שהצמיח את המזון (הארץ), וגם למסגרת הכלכלית שמאפשרת את צריכתו (הממלכה). שעת האכילה היא הזדמנות לחשוב על קיימות, תרבות צריכה, יוקר מחיה ושוויון כלכלי. לכן ברכת המזון כה ארוכה. אנחנו לא רק מודים לא־לוהים שיצר את המזון בעולם, אלא גם מודעים לאחריותנו לקיים חברה חופשית שבה בני אדם לא יזדקקו זה לזה אלא יחיו ברווחה ובעצמאות כלכלית.
כבוד לחומר
זהו ההיגיון המארגן של פרקי הספר, ומכאן אל פרטיו. פיקאר צולל לתוך שאלות יסוד בתרבות הצריכה וההנאה שלנו, ומבקש למסד שם התנהגות אתית שתיטיב לא רק עם האדם הפרטי אלא גם עם כלל החברה.הדרך שהוא צועד בה היא נטילת עקרונות מהמסורת ההלכתית וניסיון ליישם אותם במציאות העכשווית.
זהו אתגר לא קל: איך אפשר לחבר את הלכות כשרות ומתנות עניים, שנכתבו בתקופה אחרת ובהקשר אחר, למציאות זמננו? כדי לעשות זאת יש להבין לא רק את שורשי ההלכה ואת דרכי התפתחותה אלא גם את התרבות העכשווית על מרכיביה השונים, ופיקאר עושה זאת בכישרון רב. הפרקים העוסקים בכך מפגינים ידע מרשים במסורת ההלכה, לצד בקיאות בהגות ובמחקר העכשוויים בתחומי הצריכה והכלכלה.
הנה כמה דוגמאות: תרומות ומעשרות הן הלכות שאנו משמרים עד היום כחלק ממערך הכשרות. אנו מפרישים אחוז מסוים מכל היבול, אך במקום לנצל אותו לפרנסת בני אדם, כפי שהיה נהוג בעבר, היום – בשל טומאת הכוהנים – אנו זורקים אותו לפח. כיצד ניתן להפוך נוהג זה לבעל בשורה עבור עולמנו העכשווי? פיקאר מציע לתרגם פרקטיקה זו למציאות ימינו, כשהוא קורא לקבוע בחוק אחוז מסוים מתקציב המדינה שיוקדש לתמיכה בתורה, מחקר תרבות ואמנות, ולאדם הפרטי – להפריש חלק יחסי מההכנסה שלו לפעילות תרבות ורוח.
בתחום צריכת המזון, פיקאר מספק מבט מעניין על ההלכות שנקבעו ביחס לבעלי החיים, לסעודה ולאיסורי בל תשחית. לדעתו יש להן בסיס משותף והוא מתן כבוד לחומר, לבעלי חיים ולבני אדם. בעידן תעשייתי שבו אנו מפרקים מערכות יחסים בהינף יד, הלכות אלה קוראות לנו להציב עוגנים ביחסינו עם הסביבה כולה ולהתייחס אליהם באופן רב־פעמי. "אין זה עניין של חיסכון ואף לא של הגנת הסביבה. זו מטרה שלנו כבני אדם המבקשים יציבות וקשר", הוא כותב.
ומכאן למתנות עניים. בחברה שרובה חקלאית, החובה להשאיר בשדה פאה שאיננה נקצרת כדי שהעניים ייהנו ממנה, הייתה חסד גדול. אך משעה שעברנו לחברה מתועשת שמתרכזת בערים, הבשורה הגדולה שיש בהלכות מתנות עניים נגוזה. פיקאר מזהה שהחידוש במתנות עניים, בניגוד להלכות צדקה שהתקבעו בשלב מאוחר יותר, הוא שהעזרה לנזקקים חלה על היצרן, במקרה הזה החקלאי, ולא על הצרכן. משם הוא לומד שעלינו לדאוג לצרוך מזון ממקומות שיש בהם הגנה על זכויות עובדים בכל שרשרת אספקת המזון.
חובות המהגרים
הביטוי המובהק ביותר לחיוניות המפעל שמקדם פיקאר הוא כנראה מצוות השמיטה, שלה מוקדש פרק מיוחד. השמיטה והיובל הן הצעות פורצות דרך לא רק בעולם העתיק אלא גם בימינו. הקריאה לדרור כלכלי ולשמיטת חובות סיפקה השראה לעולם המערבי כולו (על פעמון החירות בפילדלפיה נכתב הפסוק "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"). אך היכן אנו פוגשים כיום את השמיטה? בעיקר בתווית המופיעה על מוצרי צריכה "ללא חשש שמיטה". מהזדמנות לתיקון חברתי ורוחני, הפכה השמיטה לאיום דתי. בציבורים אדוקים חוששים מחובותיה, ומעדיפים בשל כך לצרוך יבול נוכרי.
אין אבסורד גדול מכך. בשם מצוות השמיטה שחלה רק בארץ, אלפי אנשים צורכים יבול מחוץ לארץ. עולם הפוך ראינו. הנה האתגר הגדול של ההלכה הישראלית – לתת ביטוי רלוונטי ועכשווי למצוות אלו בכלכלה של ימינו. פיקאר עושה זאת כשהוא קורא להקדיש את שנת השמיטה לצמצום הצריכה, להפקרת רכוש שאין אנו עושים בו עוד שימוש כדי שאחרים ייהנו ממנו, להקדשת שנת שבתון לפיתוח אישי ולא רק אצל מורים ומרצים, וכמובן – ליישם שמיטת חובות עבור משפחות במצוקה.
חלקים אחרים של הספר עוסקים בסוגיות הקשורות לזהותה של המדינה, ואחד הנושאים הללו הוא היחס למהגרים ומבקשי מקלט. פיקאר קורא לאמץ ביחס אליהם את הלכות גר תושב ולקחת עליהם אחריות. כאן לדעתי מתחדדת תרומתה של ההלכה לשיח. בעוד שהשיח המערבי־ליברלי מסתפק בקריאה להגן עליהם, הלכות גר תושב מלמדות אותנו שבאותה מידה יש להחיל על אותם מהגרים גם חובות, כתנאי להתיישבותם בתוכנו. על פי ההלכה, גר תושב אסור בעבודה זרה וחייב בשבע מצוות בני נח, שהם חוקי מוסר בסיסיים לכל יישוב אנושי. בהתאם לכך, פיקאר דורש מאותם מהגרים הקפדה על התנהגות מוסרית, נאמנות למדינת ישראל והכרת תרבות ומסורת ישראל. מדינת ישראל מצידה תקלוט מספר מסוים מהם מדי שנה ותסייע להם במציאת עבודה. חובה נוספת שפיקאר מסיק היא שאין לרכז את המהגרים במקום אחד, אלא יש לפזרם בכל ישראל כדי להטמיע אותם בחברה.
וזוהי רק ההתחלה
ספרו של פיקאר מעיד על הפוטנציאל העצום שקיים במפגש בין הרעיון הציוני ובין עולם ההלכה. לשניהם יעד זהה – לבטא את זהותנו היהודית במרחב ריאלי ועכשווי. בחוויה הישראלית, ההלכה אינה אמורה להיות עולם מקביל למציאות, אלא חלק מתוכנית ההפעלה היומיומית שלנו. חִשבו כיצד נראה יום כיפור במדינת ישראל. ללא כפייה, אך מתוך נאמנות רוחנית ותרבותית, החברה הישראלית יודעת לבטא את היום המקודש במרחב, כך שגם מי שאינו פוקד את בית הכנסת יכול להרגיש בקדושתו של היום. אין שם מחיצה בין ההלכה והחיים. באותו אופן היינו מצפים לממש את זהותנו היהודית בכל המרחבים – בתרבות, ברווחה, בכלכלה, במסחר, בביטחון ועוד.
מבחינה זו, ספר כזה הוא רק ראשית הדרך. לא רק שההלכה הישראלית צריכה לעסוק בתחומים נוספים, אלא שגם בנושאים שפיקאר עוסק בהם יש עוד מקום להעמקה. לטעמי, פיקאר אינו ממצה עד תום את פוטנציאל העיון ההלכתי מהסוגיות שהוא עוסק בהן. לעיתים ההצעות שלו עשויות להיראות כמעין קפיצה מההלכה למציאות ימינו, בעוד התחקות אחר נתיבי התפתחותה של ההלכה עשויה להביא אותנו למסקנות מוצקות ומשכנעות יותר שאכן זהו תרגומה הנכון של ההלכה למציאות ימינו.
אין בכך כדי להמעיט מחשיבותו של הספר, שפותח את המחשבה ומאיר את העיניים בסוגיות הנוגעות לעיצוב זהותנו היהודית העכשווית. יש לקוות שלא רק אינטלקטואלים נוספים יעסקו בהלכה ישראלית אלא שזו תשמש בסיס לבתי מדרש ייחודיים, בהשתתפות ישראלים מכל רחבי החברה. ההלכה הישראלית מונחת בקרן זווית, ועלינו לבוא וליטול אותה. זו לא פריווילגיה, זו חובתנו היהודית בעת הזו.
