לספר ההרהורים שלו קרא ג'רום ק' גרום "הבל הבלים: הרהורים בטלים של הולך בטל". ואולם הביוגרפיה של הסופר הבריטי הנודע מצביעה על כך שג'רום היה ההפך הגמור מהולך בטל. מגיל 14 הוא נאלץ לעבוד למחייתו לאחר ששני הוריו נפטרו והוא נותר יתום. ג'רום עבד כקופאי בתחנת רכבת וגם באיסוף גושי פחם שנפלו מהרכבת, אך חייו השתנו לאחר שהצטרף ללהקת תיאטרון נודדת כשהיה בן 18. זהו סיפור חיים שמזכיר מאוד את זה של ויליאם שייקספיר, שגם הוא נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים בצעירותו, והתפרנס כשחקן בלהקה נודדת.
לאחר שלוש שנות עבודה כשחקן הבין ג'רום שייעודו אינו נמצא על הבמה, והתחיל לכתוב מחזות. במקביל נאלץ לעבוד אצל קבלן, סוכן בורסה ועורך דין, ושימש כמורה, עיתונאי ועורך. הצלחתו הספרותית הראשונה הייתה אסופת קטעים קומיים המבוססת על חוויותיו מהבמה, בשם "על הבימה ומחוצה לה". בשנת 1889 התפרסם ספרו "שלושה בסירה אחת". ההצלחה המסחררת של הספר, שתורגם לעשרות שפות, לא רק פתרה את צרותיו הכלכליות אלא הבטיחה את עתידו החומרי ואפשרה לו להתמסר לכתיבה.
בנימה אישית ובכנות מספר ג'רום על תקופתו כעני: "יש לי מלוא הזכות לדבר על חסרון כיס. אין חכם כבעל ניסיון… כבר חייתי על חמישה עשר שילינג בשבוע. כבר חייתי על עשרה שילינג בשבוע ונשארתי חייב את חמשת הנותרים. וכבר חייתי שבועיים על מעיל ממושכן".
הפרק הראשון בספר, ששמו "על הבטלנות", מבקש לפתור את הסתירה שבין כותרת הספר לחייו מלאי הפעילות של המחבר. ג'רום פותח בווידוי אישי: "ובכן, זהו נושא שאני מתיימר להיות בקי בו מאין כמוני. המורה הנכבד אשר טבל אותי בשחר חיי במעיין הדעת תמורת תשעה גיני לסמסטר – הכול כלול – היה אומר שמעודו לא ראה נער שמסוגל להתקדם פחות במשך זמן רב יותר". אך מיד בהמשך הפרק מביע ג'רום את הטענה המעניינת שלפיה בטלן אמיתי הוא מי שימיו מלאים: "יש המון אנשים עצלנים והמון אנשים שמתנהלים בעצלתיים, אבל בטלן אמיתי הוא דבר יקר המציאות. הוא לא אחד שמשתרך לאיטו וידיו בכיסיו; אדרבה, תכונתו המפתיעה ביותר היא היותו טיפוס עמוק תמיד. אי אפשר ליהנות באמת מבטלנות אלא אם כן יש לך המון עבודה שאתה חייב לעשות ויהי מה".
פמיניסט יחסי
שם הספר "הבל הבלים" מתכתב עם הפסוק הידוע מספר קהלת. הטון הפילוסופי המהורהר של קהלת, שתהה על משמעות הקיום נוכח חוסר התוחלת שבמעשינו והאפסיות של הרגע אל מול הנצח, מקבל תפנית מפתיעה בפרק שעוסק, לפחות לכאורה, באופן קונקרטי בדברי הבל. ג'רום מתאר סצנה שבה הוא מתעמת עם ילדה, קרובת משפחה "שמתהדרת" בהבלים ומנסָה להבין מה הוא חושב על נעליה החדשות. לאחר מכן הוא משווה את הבלות ליבם של האנשים להבלותם הידועה של חתולים. בקיצור, סגנון כתיבתו מבודח ורחוק מאוד מהרהור אקזיסטנציאליסטי נוגה. אבל מתוך עיסוק לכאורה בזוטות מגיע ג'רום דווקא למסקנה מעמיקה על טבע האדם: "גבהות לב היא הכוח המניע את האנושות, והחנופה היא השמן בגלגלים". המהלך הזה של כניסה פרחחית דרך הדלת האחורית כדי לחדד תובנות אנושיות עמוקות, היא אחת מתחבולות כתיבתו.
"הבל הבלים" ראה אור ב־1886, והנושאים שהעסיקו את ג'רום בספר המאמרים קיבלו התייחסות רחבה יותר גם בספר שזיכה אותו בתהילה, "שלושה בסירה אחת"; למשל הגיגים על אודות בטלנות, זיכרון וחיסרון כיס. אפשר לראות כיצד הספר שאנו דנים בו היווה תשתית לספר הסיפורים על שלושת החברים שיוצאים למסע משותף של חופשת שיט נעימה ורגועה על נהר התמזה. כך למשל, באחד הסיפורים הקצרים מגולל ג'רום תיאור קליל על חופשה אישית שנהרסה בשל הישענות על תחזית מזג אוויר. התחזית הגשומה גרמה להם לבטל את הפיקניק שתכננו לאותו היום; לעומת זאת למחרת, דווקא כשהיה צפוי מזג אוויר אביבי וחמים, הוא וחבריו נרטבו עד לשד עצמותיהם.
ג'רום מתפייט: "מי רוצה שיחזו לו את מזג האוויר? הוא גרוע מספיק כשהוא מופיע, ואין לנו כל צורך בסבל שמסיבה הידיעה מראש על טיבו". גם בספר ההרהורים מופיע דיון ארוך יחסית במזג האוויר: "לפי הרגשתנו מזג האוויר הוא תמיד בלתי נסבל. מזג האוויר הוא כמו הממשלה – תמיד בצד הלא נכון של המתרס. בקיץ אנחנו אומרים שהוא מחניק; בחורף – שהוא הורג אותנו; …ואם אי אפשר להסדיר זאת, אז אנחנו מעדיפים לוותר עליו לגמרי".
בספר מופיעות לא מעט אמירות מקוממות על נשים. למשל, בפרק ששמו "על לבוש והופעה בחברה": "נשים, מכל מקום צריכות לשמח לבבות. זוהי חובתן. נשים הן הפרחים הצצים ומופיעים עלי אדמות, שנועדו להחיות נפשות. אנחנו מתעללים בהן לא מעט, אנו הגברים, אך אלוהים יודע ועד – עולמנו זה היה עגום ודל ללא חצאיותיהן ופניהן הברוכות. איך הן מביאות אורה ושמחה לכל מקום שאליו הן מגיעות! איזו המולה מופזת הן מכניסות לחדרי הרווקים המוזנחים שלנו… ואיזו ערבוביה נהדרת יוצרים הסרטים והתחרות שלהן, והכפפות והמגבעות, והשמשיות והמטפחות! הרי זה כאילו קפצה לביקור קשת בענן נודדת!".
האמירות השוביניסטיות של ג'רום אופייניות לתקופתו. בזמן שבו הוא כתב ויצר, בממלכה המאוחדת עדיין לא הייתה זכות בחירה לנשים, הן לא הורשו ללמוד באוניברסיטה, ונשים גרושות היו מופלות לרעה בחסות החוק. אני מתעכבת על כך משום שידיעותינו הדלות על הביוגרפיה של ג'רום כוללות את העובדה שהוא עצמו נשא אישה גרושה וגידל את בתה כאילו הייתה ילדתו. כלומר, בפועל אורחות חייו היו ליברליים יותר מהאופן שבו התבטא על נשים ביצירתו.
אין נושא קדוש מדי
כאשר ג'רום היה בן 55 פרצה מלחמת העולם הראשונה. בהיותו מבוגר מכדי להתגייס, הוא התנדב כנהג אמבולנס לצלב האדום הצרפתי. בגיל 68 הוא מת משבץ, ולא הצליח לקבל את ההכרה הספרותית שלה ייחל; למורת רוחו הוא נותר צרוב בתודעה כהומוריסטן. ג'רום חש החמצה על כך שלא הצליח לזכות בכבוד ראוי ולא הספיק להיות "הדיקנס של תקופתו".
בספרה החדש "הרשת החברתית", העורכת והסופרת נועה מנהיים מקדישה פרק לג'רום ומתארת כיצד הוא הצליח להיכנס ללבבות הקהל בזכות ההומור, אך נתקל כל העת בביקורות צורבות. "אפשר היה לחשוב שהאימפריה הבריטית בסכנה", כתב ג'רום בזיכרונותיו. "עיתון 'הסטנדרד' כתב עלי כעל איום על הספרות האנגלית, וה'מורנינג פוסט' כעל דוגמה עצובה לתוצאות הבלתי נמנעות של השקעה בחינוכם של בני המעמד הבינוני".
ג'רום אולי המעיט בהערכתו העצמית, שכן כתיבה קומית היא אחת מהסוגות הקשות והמאתגרות ביותר. ייחודיות כתיבתו של ג'רום איננה נובעת רק מיכולתו להעלות בנו חיוך, אלא גם מהמקוריות של מחשבתו דקת ההבחנה. זו מתבטאת גם בנושאים הרבגוניים שבחר לכתוב עליהם, שהמנעד שלהם משתרע בין נושאים ברומו של עולם, למשל על הזיכרון ועל הדיכאון, לעומת נושאים שוליים וזוטות כמו "על חדרים מרוהטים להשכיר" או "על מזג אוויר".
מאפיין מרכזי בכתיבתו ההומוריסטית של ג'רום הוא התפיסה שאין נושא קדוש מדי שאי אפשר לצחוק עליו, ואין נושא שהוא פרוזאי מכדי שתוקדש לו זווית מחשבה מקורית. אפשר לומר שהערבוב והטשטוש בין הנשגב לזניח, רעיון שמיוחס לפוסטמודרניזם, ניכר כבר בכתיבתו של ג'רום, שבראש ובראשונה מסרב להתייחס לעצמו או לכתיבתו ברצינות או ביומרה, כפי שנכתב בהקדמה: "ספר זה אינו מסוגל לרומם אפילו את רוחה של פרה. איני יכול להמליץ עליו בלב שלם כדבר־מה שימלא תפקיד מועיל כלשהו. כל מה שאוכל לעשות הוא להציע שכאשר יימאס לכם לקרוא את 'מאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם' תוכלו לעלעל בו למשך חצי שעה. יהיה זה שינוי מבורך".
למרות האירוניה העצמית, ג'רום הצליח להפריח בספרו את האבק מעל הקלישאות וההרגלים השקופים שאנו נוטים לבצע על אוטומט ביום־יום. הסופר יונתן יבין, שתרגם וכתב את אחרית הדבר לספר "שלושה בסירה אחת" וקרא לה "המדריך לביטול הרצינות", תיאר את כתיבתו ההומוריסטית של ג'רום: "מה שמשעשע – בהכרח צודק. ההלצה מקדשת את האמצעים, ובדרך כלל הלצה שמבוססת על 'הבנה הפוכה' של העולם, לכאורה בתום לב, היא שמאפשרת להפנות כלפי העולם את נשקיו שלו: רצינות היתר, תום הלב המזויף, הנפיחות העצמית ותאוות הכבוד ובעצם כך להענישו, למעשה על צביעותו".
בספר יש הרבה מאוד אזכורים תרבותיים ורפרורים לכתביהם של מחזאים וסופרים כמו שייקספיר, דיקנס, היינה ועוד. זה המקום להזכיר לטובה את המתרגמת דליה טסלר, שהצליחה לתרגם טקסטים שנונים בני כמעט מאה שנה, לעברית חיה ולא מיושנת.
