יצא ששלושת ספרי הסיפורת החדשים האחרונים שקראתי עסקו כולם בכתיבת רומנים. כלומר, קיימו איזה מהלך מעגלי של התעסקות עצמית. זה איננו מאפיין שולי שלהם, אלא המאפיין המרכזי בהם, ששלושתם בחרו לציין בשמם: "הטיוטה השביעית" (טיוטה של רומן שכתיבתו היא חלק מהעלילה); "הוראות מדויקות לכתיבת רומן" (אין צורך להסביר); ו"שיעורים בפיתוח קול" (קולה של הסופרת, וגם שמו של רומן גנוז שלה, שתוכנו וסיפור גניזתו והמניעים לה הם תוכן הספר הנוכחי).
כמובן, השלושה הללו אינם מדגם מייצג מבציר חורף תשפ"ה, והבחירה לנסות ולקרוא בהם עשויה להעיד גם על נטיות ליבו של הבוחר; ובכל זאת, זהו שיעור נכבד מהספרים שהגיעוני במהלך טווח זמן קצר. הריבוי, והאיכות הלא מזהירה במיוחד של התוצרים, מעוררים את המחשבה שההתעסקות העצמית והארס־פואטיקה הן פתרון קל מדי בחיפוש אחר נושא לכתיבה. משחק המַראות כבר מוכן מראש, וכך גם האמינות של המחבר כבקי ומנוסֶה בנושא כתיבתו. אכן, כמה מהספרים הטובים ביותר בסיפורת הישראלית הם ספרים על עולם הספרות ואף על כתיבת רומנים; אהרן מגד סיפק לנו דוגמאות למכביר, אם להידרש אל אחד המתים. אך לפעמים הטריק מתגלה כגימיק. השלישייה שלפנינו לא רעה, ובהחלט ראויה לקריאה, אבל אף לא אחת מהשלוש מתקרבת למימוש הפוטנציאל של נושאה.
"הטיוטה השביעית" של ניר ברזל הוא הקליל בחבורה. בסגנונו הוא עיתונאי. גיבורו הוא רואה חשבון, שאחד מלקוחותיו הוא סופר כושל שהיה חברו בימי בית הספר, עת ירש אותו לזמן מוגבל במאבק על ליבה של נערה אחת, נאוה היפה. עוד אחת מלקוחותיו היא חברת הייטק גדולה ומצליחה. על שני לקוחותיו אלו, העלוב והנוצץ, הוא מגלה שני דברים במקביל: שהסופר כותב ספר בדיוני שכביכול תולה בו, ברואה החשבון, האשמות כוזבות מימי הנעורים; ושחברת ההייטק תצא נשכרת מהקמת חברה פיקטיבית שתאפשר לה לעקוף הסכם בינלאומי המגביל אותה. הפתרון קושר את השניים יחדיו, את כותב הפיקשן ואת הטריק הפיקטיבי, תוך ניצול הראשון, התמים, למען השני – ומטביע את כולם.
"הוראות מדויקות לכתיבת רומן" של איתמר לוי הופיע כקודמו בהוצאת פרדס, אבל בסדרה המיועדת לספרות ניסיונית, "גומחה". יש לו דבר משותף גם עם הספר השלישי שנסקור: מחברו מופיע בו כדמות. איתמר לוי הוא סופר ותיק, אך הוא ידוע יותר כמי שהיה עד לא מזמן מאתֵר הספרים הלאומי, בעל חנות ספרים יד שנייה המתמחה במציאת ספרים נדירים. אומנם, איתמר לוי של הספר הוא לא בדיוק זה של המציאות. בחנותו עובד משורר תמהוני, ביבליופיל גאון וקצת מטורף – המתאבד כבר בתחילת הספר. לוי מתחקה אחר האיש ואחר כתביו ופתקיו שמתגלים, ובהם מינֵי רעיונות ספרותיים בעלי עניין־מה. אך כשהוא נשאב אליהם מגלה לוי שבעצם האיש כתב עוד קודם את אותה עלילה עצמה שהוא רוקם בספרו. "רומן מראָה", אומרת לפיכך כותרת המשנֶה של הספר, אך יותר מכך זהו רימון מראות: הוא נקלט גרגירים גרגירים, הברקות עסיסיות ומתוקות – אך בחיפוש אחר משמעותו הכללית, אחר קליפה כלשהי, מאבד הקורא את ידיו ואת רגליו.
ספרה של דורית רביניאן הוא הרהוט והנוגע ללב שבחבורה. זאת בעיקר כשהוא מצייר לנו את דמותם של הוריה, ובפרט אביה. הרומן שרביניאן גנזה מסופר בתמצית בתחילת הספר הנוכחי. על פי המסתמן מהתמצית, הוא לוקה בחתירה מופרזת לשערורייתיות. אך סיבת גניזתו אחרת. מסופר בו על גיבורה המזכירה בהקצנה את דמותה של המחברת, ואשר סופגת האשמות כאילו קרבתה הרבה לאחיה הצעיר, כשהיו ילדים, היא הסיבה למותו ממחלה לאחר נישואיו. רביניאן הִרגישה, ולימים גם הבינה, שאמונת שווא שלה בילדותה בכך שהיא אשמה במות אחיה התינוק היא שהציקה לה גם בבגרותה וגרמה שלא לפרסם את הספר (ולהפסיד הון תועפות). החלק הטוב בספר הוא דווקא המשכו, החותר לרובד נפשי עמוק אף יותר: אהבתה של הסופרת לאביה שמת בדמי ימיו, תעשיין־זעיר זהיר וישר דרך. גם אותה היא מקשרת לגניזת הרומן, באופן לא לגמרי ברור. אך דיוקן האב, וגם האם, עדין ונוגע.
