רק בשבוע שעבר, אחרי שדרשתי את דרשת ליל שבת בבית הכנסת במוצב, ניגש אליי בסוף התפילה אחד החיילים ואמר: "הקול שלך כל כך דומה לאבא שלך; ממש אותם הטונים, אותן עליות וירידות". הוא צודק כנראה. זו הבחנה שאני שומע די הרבה. והיא גם הגיונית בהינתן שרוב הדרשות ששמעתי בחיי יצאו מפיו. אבל למרות הדמיון באינטונציה ואפילו בתכנים מתקיים גם מתח רב שנים ביני לבין השיעורים והדרשות של אבא שלי, בכל מה שנוגע לעניין הסיפורים.
אבא שלי מת על סיפורים. לשמוע אותם ולספר אותם. סעודת שבת משפחתית היא רצף לא נגמר של סיפורים שקרו לו לאורך השבוע ודי בהם כדי למלא אצל אדם מן השורה חיים שלמים. הוא נוהג לצטט הנחיה שנתן הרב סולוביצ'יק לפרחי הרבנות של הישיבה־יוניברסיטי: "אם סיפרתם סיפור בדרשה בליל שבת אל תחזרו עליו לפני שיעברו שנתיים, אחרת אנשים עדיין יזכרו; אם סיפרתם בדיחה תוכלו לומר אותה פעם נוספת רק אחרי חמש שנים; אבל את דבר התורה עצמו אתם יכולים לומר שוב למחרת בבוקר. אני מבטיח לכם שאף אחד כבר לא זוכר".
את השיחות ואת השיעורים של אבא שלי לא שוכחים. הוא עוטף אותן פנים ואחור בסיפורים. אני לעומתו רואה בהם בזבוז של זמן, כל עוד הם לא ממש הכרחיים. לשיעורים שלי אני מגיע עם דפי מקורות דחוסים בצפיפות, דו־צדדיים, ומנצל את כל מכסת הזמן עד הדקה האחרונה (אך לא שנייה אחת מעבר לה) כדי לפרושׂ את האפשרויות הלמדניות לגוניהן. כך נהג גם מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל. מלבד מקרים מיוחדים, נדירים, שבהם זרק חצי משפט על כך שאת הדיון הזה ניהל מול ר' שלמה זלמן, או שאת השאלה הזו שאל אותו הגרי"ד. סיפורים קצרצרים, תמציתיים, שלפעמים הם כל מה שאני זוכר מאותם השיעורים.
הטורים שלי כאן הם תחליף, או מקבילה, לדרשה בבית הכנסת. יש בכל אחד מהם מסר, או טיעון, שאותו חשוב לי להגיד. והשתדלתי לאורך השנים לגבות אותם בדוגמאות מן התרבות הפופולרית ובמקורות ומחקרים. אבל מאז תחילת המלחמה הם התחילו להתמלא בסיפורים. פתאום לא חשתי צורך לנסח את הרעיונות והסמלים. מספיק היה לתת לכם להתבונן בפרידמן, שגם ברגע זה ממש נמצא איתנו כאן, ועדיין מתלונן בכל חמש דקות שהוא רוצה הביתה. די היה בכך שאכתוב כאן משהו מדמותו של לנגפורד, שבינתיים התקדם להיות סמג"ד בגדוד אחר אבל עדיין מתקשר כשקורה משהו חריג כדי לשמוע אם יש לי לקחים. מדי פעם חתמתי את הסיפורים עם כמה ניתוחים עיוניים, אבל סבא יהודה אומר ש"דברי התורה" שבטורים שלי הם כמעט תמיד הקטעים החלשים.
היהדות שלך בליל הסדר נבחנת אך ורק בשאלה אם אתה מוכן לספר את הסיפור ואם הסיפור הזה יכול להיות גם הסיפור שלך
היהדות של חג מתן תורה היא יהדות של הצהרות וניסוחים. אבל היהדות של ליל הסדר היא יהדות של סיפורים. בכל יום אנחנו חייבים לזכור את יציאת מצרים. בכל יום הידיעה הזאת גוזרת בהכרח סדרה של אמונות דתיות ומחויבויות. אבל בפסח אנחנו לא זוכרים אלא מספרים. היהדות שלך בליל הסדר נבחנת אך ורק בשאלה אם אתה מוכן לספר את הסיפור. אם הסיפור הזה יכול להיות גם הסיפור שלך. זו דרישה שמעוררת מישור אחר בנפש. מבקשת לאחוז במקומות הלא מנוסחים. בהשתייכות שלא לחלוטין בחרתי בה, בזהות שאני לא עד הסוף מבין.
בשמחת תורה תשפ"ד הרובד הפנימי של הסיפור הפך פתאום חשוף על פני השטח. ועשרות ספרי הסיפורים על גיבורי 7 באוקטובר והימים שבאו אחריו עוזרים לו להמשיך לצוף. כמו השפחה שמצביעה ואומרת בקריעת הים "זה א־לי ואנוהו", וכל מי שהיה שם יודע בלי מילים.
פעם, בשיעור לקראת הפסח עשיתי סבב בין התלמידות וביקשתי שכל אחת תאמר מה רגע השיא שלה בליל הסדר. אני עצמי בחרתי כמובן באמירת שיר השירים. הסברתי שזה הרגע שבו עוברים מן הסיפור החיצוני אל רובדי העומק והמשמעות שלו. אבל אחת התלמידות אמרה: הרגע שאני הכי אוהבת, יותר מכל הדיבורים והפירושים והשירים, הוא הרגע שבו יושבים לאכול את המצה ופתאום כולם שותקים.
