אחייניי האהובים: איתן, טל, ישי ושיר,
אבא שוב במילואים, ואתם עומדים כנראה לחגוג את ליל הסדר בלעדיו. אבא יהונתן היה בצבא בראש השנה, ביום הכיפורים, בסוכות, בשמחת תורה ובחנוכה; ועכשיו הוא כנראה יהיה בצבא גם בליל הסדר. אמכם הלביאה נעה תדאג ביחד עם סבא וסבתא שליל הסדר יהיה מעולה. ובכל זאת, כשאבא רחוק זה לא אותו דבר – בטח כשמדובר באבא כזה. ובכל זאת, חשוב לי לומר לכם: אבא לא באמת רחוק.
ליל הסדר מלמד אותנו שיש כמה דרכים לקיים את הציווי החשוב מכולם: "והִגדת לבנך". מקיימים אותו גם במילים, ולשם כך יש לנו ההגדה של פסח. אך כשאנחנו אוכלים מצה ומרור, אנחנו זוכרים את יציאת מצרים גם בעזרת בלוטות הטעם. כשאנחנו מסבים על צד שמאל, אנחנו זוכרים את יציאת מצרים גם בתנוחת הגוף. אבא יכול לקיים "והגדת לבנך" גם בלי לדבר; ולעיתים אפילו היעדרותו הפיזית מן השולחן היא קיום של המצווה לספר ביציאת מצרים.
ליל הסדר הוא לילה של שאלות ותשובות. כאשר על הקושיה "איפה אבא?" עונים את התשובה: "שומר עלינו בצבא" – זהו פירוש חדש־ישן ליציאת מצרים. ההתנדבות הבלתי־נתפסת של אבא שלכם, שנמצא במילואים כבר שנה וחצי, היא־עצמה אמירה ממוקדת של אהבה, מאב לילדיו: תראו מה אבא מוכן לעשות כדי לשמור עליכם. והיא גם אמירה ממוקדת של רוח העם: יציאת מצרים אינה רק תיעוד היסטורי המונצח בדפים ישנים, אלא היא כוח מניע החי בלבבות.
בני ישראל לא הבינו מיד שהם צריכים לפעול כדי להגן על עצמם. אפילו משה רבנו הכריז על ים סוף: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", עד שנאלץ ה' לתקן אותו: "מה תצעק אליי?! דבר אל בני ישראל – וייסעו!". משה לומד את הלקח, ובמהרה נאלץ להורות ליהושע בן נון: "בחר לנו אנשים, וצא הילחם בעמלק". גם היום, הנבחרים נלחמים בעמלק. נכון, הם מעטים מדי, ולא מספיק מתייצבים לצידם. ההיסטוריה היהודית תזכור מי התייצב ומי השתמט, והלוחמים הנבחרים הם שיזכו להנחיל לילדיהם את המשמעות האמיתית הזו של יציאת מצרים: איך עם עבדים הותיר מאחוריו את נמיכות הרוח, והפך לעם של לוחמים לשם שמיים.
לב ההגדה של פסח הוא פירושים ודרשות על פרשיית מקרא ביכורים שבספר דברים, המסכמת את תולדות ישראל. כך מנסחת המשנה את עיקר ההגדה: "ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה". אך למעשה, ההגדה של פסח אינה מפרשת את כל הפסוקים שבפרשייה הזו. היא עוצרת באותות ובמופתים של יציאת מצרים, ואינה מזכירה את שני הפסוקים המסיימים: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתת לי ה'. והנחתו לפני ה' א־להיך, והשתחווית לפני ה' א־להיך".
למה ההגדה אינה דורשת ומפרשת גם את הפסוקים הללו, המספרים על נחלת הארץ? הפרשנים והחוקרים הציעו תשובות שונות. ואני אומר: ההגדה שותקת, כי היא רצתה להשאיר מקום לפירוש שמציע אבא של שיר, ישי, טל ואיתן. לא במילים נכתב הפירוש הזה שלו, אלא בזיעה ובגעגוע; אבל אם אתאמץ לנסות לתרגם אותו למילים, נדמה לי שהוא יאמר שפסוקי הפרשייה המדברים על הגלות במצרים ובמדבר עדיין אינם מביעים דרישות מבני ישראל, ורק אחרי נחלת הארץ מופיעות בפסוק פעולות אקטיביות של היהודים: הם צריכים להביא, להניח ולהשתחוות. ה' יביא אותנו אל הארץ, בתנאי שגם אנחנו נביא ונקריב. והפירוש הזה טוב ונאה יותר מכל הפירושים האחרים שאני מכיר לחלק הזה בהגדה של פסח.
מה מסמלים פירות הביכורים שאנחנו מקריבים? גם על השאלה הזו משיב פירושו של אביכם: "ועתה הנה הבאתי לפניך ה' שנה וחצי של ריחוק מהבית, מאשתי האהובה ומילדיי המתוקים; שנה וחצי של חורב ביום וקרח בלילה; שנה וחצי שבה נדדה שנתי מעיניי; שנה וחצי של מלחמה על ארץ זבת חלב ודבש, אשר נתת לנו". ובת קול עונה אחריו: אמן. בעזרת ה' בקרוב ייכתב הפרק האחרון של הפירוש הזה, והוא יהיה ביאור של שלום ושמחה למילים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
ואולי ברגע האחרון בכל זאת ישחררו את אבא הביתה לחג.
