יש עייפות פיזית, ויש עייפות מסוג אחר. עייפות שאי אפשר לשים עליה אצבע משום שהיא לא קשורה לשינה או למאמץ, אלא להכרה הצלולה והחודרת בכך שמאז שהתגרשתי, אין לי בעצם גיבוי. אין מי שייקח את המקל. משהו התקלקל בבית? עליי. חסר שמן־מים ברכב? עליי. אין חבר טלפוני ואין גלגל הצלה.
היה זה אחר צהריים שנראה כמבטיח, כאשר צוואר תפוס השתלט לי על כל טווח התנועה וגלי ביקשה שנלך לפארק האומגה שממוקם בשכונה רחוקה יותר. זה מאוד לא אופייני לי, אבל הצעתי שנלך ברגל. בפארק היא שיחקה כה וכה, התעייפה כה וכה, ובדרך החוצה, כשגילתה שאין רכב שעומד לאסוף אותנו הביתה תפרה לי את הסצנה של החיים.
בהתחלה נעמדה. אחר כך רקעה ברגליה. בהמשך נשכבה על הרצפה כשראשה נטוי השמיימה וצעקה "אני רוצה באוטו!", וכשהבינה שאין אוטו המשיכה לזעוק – "אז תרימי אותי!" והמתוקה שתהיה בריאה, צ'אבית כבדה ומוצקה, עוד לא הפנימה שהיא כבר לא בגודל שמרימים. הסתכלתי קדימה – חיכה לי מרחק של קילומטר עד הבית. איך אני הולכת לעשות את זה? הבכי הלך והחמיר והפך לקונצרט של תחנונים. השמש הנעימה התחלפה בבליל רוחות עזות שרק הפכו את האירוע ליותר טרגי. אבק התערבל אל תוך עיניי, צורב ומטשטש את ראייתי, ותחושת האומללות התפשטה כמו טיפות קפה על מפה לבנה.
הילדה צורחת, ואני עומדת מולה וחווה את כל מה שאין לי. אין לי את מי להאשים. אין לי למי לטלפן. זאת אני, לבד. אין מי שייקח את המושכות. ויכולתי ממש להבחין בה מתגנבת בלחישה – התרעומת. איך היא שובה את כל תשומת ליבי. כמו צייד מיומן היא מושכת אותי הרחק מיופיים של הרגעים שקדמו לאירוע. ובתוך הכאב שהיא יוצרת מסתתרת הנאה מוזרה – הנחמה האפלה של הקורבנוּת.
יש לנו סיפוק סמוי מתחושת האומללות הזאת. כי כשאנחנו חסרי אונים, אנחנו פטורים. פטורים מבחירה. פטורים מאחריות. פטורים מהתמודדות. יש את מי להאשים – הסיפור קיים, התפקיד מחכה, כל מה שצריך זה רק להישאר שם.
לא מזמן יצא לי לשמוע מנועה ירון רעיון נפלא לפסח. היא דיברה על מצרים לא כמדינה, אלא כמצב נפשי. לא כעבדים במובן ההיסטורי, אלא כגלות של הנפש. פרעה בעצם יושב על העורף – אותו עורף ששולט במֵצָר, בצוואר, המקום שמנתק בין הראש ללב ובין מה שאנחנו יודעים למה שאנחנו מצליחים לעשות. מצרים היא המקום שבו אנחנו מחוץ לעצמנו, נחים בתוך כרי הקורבנות. והקורבנות היא נרטיב נוח, גיהינום מוכר. מספרים על מצרים שלא הייתה בה גדר ובכל זאת מעולם לא נמלט ממנה אדם. האפשרות לגאולה בעתיד הבלתי ידוע הייתה מפחידה הרבה יותר.
הסיטואציות שהיקום מגלגל אלינו הן מציאות נתונה, אבל הפרשנות שלנו לגביהן היא מציאות נבחרת. קחו למשל אייל מצוי, חיה שמתקיימת במציאות של סכנה מתמדת. בכל רגע הוא עלול להיטרף. ובכל זאת, כשהוא רועה בשדה הוא רגוע. שותה מים. נושם. לא כי הוא בטוח שלא יקרה לו כלום, אלא כי הוא לא עסוק בזה. הוא סומך על האינסטינקטים שלו, ואם יקרה משהו – יגיב. הוא לא מבלה את ימיו בפחד, הוא חי את מה שיש.
הרגע שבו החלטתי לא לנטוש את עצמי היה כמעט בלתי מורגש. הייתי באמצע ההליכה, סוחבת בזרועותיי ילדה צורחת. כולי כאב, כולי לבד, מתחילה לדבר. לא את מה שאין לי, אלא את מה שיש. יש ילדה שמאמינה בי. יש לי ילדה שאוהבת אותי עד כדי כך שהיא בוטחת בי שאסחוב אותה כל הדרך גם כשקשה. איזו זכות זו, חשבתי פתאום. איזה פלא. עדיין מהדהד בי הזיכרון הענוג מהילדות, כשהייתי נרדמת ברכב ומתעוררת במיטה כאילו נישאתי על כנפי קסם. תחושת הידיים החזקות של אבא שמרימות אותי, ואני משתדלת לא לחייך ולהסגיר שאני ערה למחצה. כמה ביטחון היה ברגע הזה, לדעת שיש כתף שלוקחת ממני את העול כשקשה.
גלי לא שקלה פחות. הצוואר לא הפסיק להיות תפוס. הגב לא חדל לכאוב. אבל לא הרגשתי יותר את המשקל שלה כשהלכתי את הקילומטר הזה. היא המשיכה לבכות, כן. אבל גם חיבקה אותי. הגוף שלה נכרך עליי כמו דב קטן, ובאותו רגע לא הייתי הקורבן של הסיטואציה. הייתי מה שאבא שלי היה בשבילי. הגעתי הביתה כשהיא רדומה בזרועותיי, ולא היה כאושר שבו כיסיתי אותה בשמיכה והמלאכה הושלמה.
החירות לא מגיעה ברגעים הזוהרים. היא מפציעה ברגעים האפורים, כמו אנחת רווחה אחרי בכי ארוך. שם, במקום שבו אנחנו מפסיקים לברוח ומתחילים לבחור, מתחילה יציאת מצרים.
