לקראת חג הפסח חשבתי על הסיפור של העם שלנו, הסיפור שאנחנו מעבירים הלאה, מאב לבן, מאם לבת, במשך אלפי דורות. מדי שנה בערב פסח, בליל הסדר, בלילה שעושה לנו סדר, אנחנו מספרים את הסיפור שלנו הלאה, אנחנו מתנהגים מוזר, נשענים על כיסאות, טובלים ירקות במים מלוחים, שותים כוסות יין, שרים שירים, שואלים קושיות, הילדים נרדמים ומתעוררים, מחפשים מצות נחבאות, והכול כדי לזכור את את הסיפור שלנו, שמגדיר אותנו, שמצפין את החיים שלנו. מה נותר לבן אדם מחייו כשאין לו סיפור.
והיה כי ישאלך בנך מחר, מה זאת! מה הסיפור שלנו! ואמרת אליו – בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים. ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב, וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה', וישמע את קולנו, ויוציאנו ה' ממצרים, ביד חזקה, ובזרוע נטויה, ובמורא גדול, ובאותות, ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש.
זה הסיפור שאנחנו מספרים. השם יתברך הוציא אותנו ממצרים, מבית עבדים, ביד חזקה. אבל מה בעצם קרה שם, במצרים. ארבע מאות שנה היינו שם עבדים. אבל ההגדה לא באמת מתייחסת לתקופה הזאת. ארבע מאות שנה! גם התורה מטשטשת את השנים האלה. בין ספר בראשית לספר שמות מפרידות ארבע מאות שנים. מה קרה בשנים האלה. מה קרה לעם שלנו, בגלות האיומה הזאת. מה קורה לאומה בארבע מאות שנים של עבדות מרה. התורה לא מגלה לנו כלום. וגם ההגדה לא מתעסקת בשנים הללו יותר מדי. עבדים היינו, היינו. עכשיו בני חורין. יותר מזה, מתברר, אנחנו לא צריכים לדעת.
זאת ועוד – הטקסט שעליו רוב ההגדה מתבססת הוא מספר דברים. וזה מוזר נורא. שהרי סיפור יציאת מצרים מתרחש בספר שמות. למה לא לספר את הסיפור מתוך הטקסט ה"מקורי", הראשוני. למה עורכי ההגדה החליטו לספר אותו מתוך הספר ש"מסכם" את הסיפור שקרה. התשובה היא, לדעתי, שאנחנו לא מספרים את מה שקרה ביציאת מצרים. אנחנו מספרים את הסיפור. אנחנו מספרים את הסיפור המעובד, המתומצת, המקוצר. זה הסיפור שאנחנו מספרים על מה שקרה. זאת ההגדה. זה ליל הסדר. הלילה הזה כולנו מסַפרים.
המלחמה עדיין לא תמה. עשרות חטופים עדיין כלואים בתנאים איומים, במנהרות חשוכות. אלפי חיילים עדיין נלחמים עבורנו. באיתורים, במוצבים ובעמדות. זה ליל הסדר השני שאנחנו "חוגגים" עם הכאב הזה בסרעפת. עם תחושת המחנק הזו בקצה הגרון. יום יבוא, אני מאמין, אני מתפלל, יום יבוא והשקט יחזור. והחטופים ישובו לביתם. יום יבוא ונוכל להתחיל להירפא ולהחלים ולהתנחם ולחלום. יום יבוא וכל הסיפור הזה יהיה זיכרון כואב ורחוק. יום יבוא ונצטרך להתמודד עם הסיפור של המלחמה הזאת. איזה מין סיפור זה יהיה. מה נספר לילדינו.
והיה כי ישאלך בנך מחר, מה קרה לנו בשבעה באוקטובר, מה קרה למדינה שלנו עם פרוץ המלחמה, מה קרה ליישובי העוטף, ליישובי הצפון, מה קרה ללוחמי המילואים, למשפחות החטופים, לחברה הישראלית השרופה, הצרובה, המדממת – מה נגיד להם. אולי נדחיק את השנים האלה. נדבר עליהן בקצרה, בראשי פרקים. בחוזק יד ניצחנו את אויבינו המרים. הובסנו ליום אחד, זה נכון, מחבלי החמאס עברו כמשחית בין בתינו, מתחת למשקופים, הם עינו אותנו, והרעו לנו, וחטפו לנו ילדות וקשישים, גברים ונשים. ונצעק, כי הובסנו ליום אחד. הובסנו אבל אז קמנו על רגלינו. קמנו והתאוששנו ונלחמנו וניצחנו. ומאז אנחנו מלקקים את הפצעים.
יום יבוא ונספר את הסיפור הזה. תסתכלו על הקורונה למשל. פעם המגפה הזו מילאה את כל חיינו. רק עליה חשבנו, רק אותה כאבנו, היינו סגורים ומבוצרים בבתים, פחדנו פחד מוות להידבק מרסס טיפתי. פעם הקורונה הייתה כל מה שהעסיק אותנו. היום אנחנו לא חושבים עליה. ולא מדברים עליה. ולא נזכרים בה בכלל. למי יש כוח להיזכר במגפות איומות. הלילה הזה כולנו מדחיקים.
יום יבוא ונספר את המלחמה הזאת. איך נספר אותה, איך נזכור אותה, איך נחשוב עליה. מתי זה יקרה. מתי ההווה המתמשך, האינסופי, יהפוך לעבר שניתן לסכם ולהגדיר. יום יבוא ונפסיק לחיות כך, בין פסיק לפסיק. יום יבוא והסיפור הזה יקבל נקודה. המלחמה תבוא אל סופה. עסקאות השבויים ייחתמו. האזעקות ייפסקו. וכשזה יקרה, אולי נוכל להמשיך הלאה, הלאה. אנחנו לא זוכרים מה קרה לנו בימי שעבוד מצרים. אנחנו לא זוכרים מה קרה לנו בשנות המדבר האיומות, אנחנו לא זוכרים מה קרה לנו בגלות, בבבל ובשאר הארצות. אנחנו לא זוכרים מה קרה לנו בימי הקורונה הרעים. אנחנו מדחיקים, אנחנו מודחקים. אנחנו מארגנים לעצמנו סיפורים מסודרים ומפולטרים. אולי זו הדרך היחידה שבה ניתן לשאת את כל הכאב שפועם בחיים. ובכל מקרה, דבר אחד ברור לי – לא טוב להיות בתוך הסיפור, בזמן שהוא קורה. לא טוב להיות בתוך ההיסטוריה. זה כבר פסח שני שבו הדמעות עומדות לי בקצה העיניים. וגם השנה אני מתפלל לגאולתם של החטופים שלנו. ולסופה של המלחמה הזאת. גם השנה אני מתפלל ליום שבו נוכל לספר את המלחמה הזאת לבנינו ולבנותינו. זה הסיפור שלנו. כמה עצוב הסיפור הזה. ובשנה הבאה, בירושלים הבנויה, המתנחמת, נוכל כבר לספר אותו, בעזרת השם, בשנה הבאה נוכל כבר להדחיק. חג שמח.
