סיפורים אני תמיד אוהבת. מאז שאני ילדה קטנה, אני מוצאת תבנית של סיפור בכל דבר. יש סיפורים יפים ממש בתנ"ך, בגמרא, בספרות חז"ל, אבל דווקא להגדה אף פעם לא הצלחתי להתחבר. מילא טקסים מוזרים שאת טיבם הצלחתי לפענח במרוצת השנים, אבל מה עם ה"מגיד"? כל מיני שברי קטעים שאוגדו לספרון אחד, שהקשר ביניהם אינו נהיר במיוחד. אז כדי לפתור את זה, החלטתי השנה לקרוא את ההגדה דווקא בעיניים ספרותיות, ולראות מה יוצא.
במחזות קלאסיים בתיאטרון, מקהלה יוונית שרה את מה שהולך לקרות לגיבורים. היא הייתה גם אמצעי טכני (ככה השחקנים יכלו להחליף תלבושות) אבל גם אמנותי – היא שרה על דברים שקרו מחוץ לבמה וקיצרה תהליכים לצופים. "הא לחמא"? "והיא שעמדה"? "דיינו"? פתאום הם נראו לי כמו הפוגות מוזיקליות שנועדו להבהיר מה אנחנו קוראים ולמה, את ההקשר הגדול. אבל התיאטרון לא נפסק שם. האלמנט של המקהלה משתלב גם עם הטקסים שמציגים את מה שקורה. מה שנקרא, פרפורמנס. לאורך הטקסט של "מגיד" יש ממש הוראות בימוי. לכסות את המצות, להגביה את הכוס, להרים את הקערה, להסב לשמאל. אחד מהכללים בסטוריטלינג הוא show, don't tell, עיקר המצווה הוא לחבר לנושא את מי שלא יקרא עכשיו טקסט כלשהו, דרך כל טריק שיש בספר.
ועכשיו תזכורת משיעורי ספרות: מאפייני הסיפור הקצר הם אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה. הם לא מתקיימים כאן, כי זה סיפור ארוך ומתמשך. הוא מדלג בין תקופות וקופץ ממקום למקום. הוא אומנם מתרחש ברובו במצרים, אבל מדבר לא רק על מה שהיה אלא על עיבוד החוויה בארץ ישראל. המדרשים כביכול מספרים על מספר המכות שלקו המצרים בהן, על אופן ומשך סיפור יציאת מצרים, אבל הם בעצם התעקשות על שימור הסיפור במשך אלפי שנים, כי העלילה היא אחת ומחזורית: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו". סיפור הטראומה מסייע להתמודדות של הנפגעים. הדבר מאפשר לקחת בעלות על הנרטיב ולמסגר אותו אחרת או לפחות לשחרר אותו וללוש אותו. אומנם לא היינו פיזית במצרים, אבל כולנו חווינו על בשרנו את הרצון להשמיד אותנו בשל היותנו יהודים, במיוחד בשנה וחצי האחרונות. בין שמדובר בטראומה בין־דורית או טראומה בהתהוות, הרצון לספר ולהנכיח את שקרה במרחב הוא הגיוני, ואיזה מרחב מאפשר ומכיל יותר ממשפחה וחברים.
הסיפור חשוב, צריך להגות בו. זו המצווה. אבל ההגדה אומרת עוד דבר. במדרש על הרבנים שהסבו בבני־ברק עד עלות הבוקר אנחנו למדים שאי אפשר ללכת לאיבוד בתוך סיפור: רגל אחת חשוב שתהיה בעבר, אבל הרגל השנייה צריכה להיות נטועה בקיום, בהווה. בחיי היום־יום, בקריאת שמע של שחרית. המדרש מופיע ממש בתחילת המגיד, וקצת מזהיר: היכנסו לסיפור והיו חלק ממנו, אבל אל תישאבו אליו עד כדי כך שלא תצליחו להיבנות ממנו. זו חובה להיבנות ממנו.
פרק חשוב בהיסטוריה שלנו נכתב בימים אלה. הוא מכריח אותנו לא רק להסתכל על העבר אלא לחיות את ההווה בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים. יש בזה מן הפחד: הרי אנחנו לפני קריעת ים סוף שלנו. לפני הנס. אנחנו עדיין מחכים שאחינו יצאו ממצרים שלהם. אולי אפשר להיעזר גם כאן בטכניקת הסיפור של ההגדה ולהגיד שלא מדובר רק במשאלות אלא גם בחיזוי העתיד: "לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין".
הספרייה
שלוש הגדות ששווה לבדוק
ההגדה של רבי נחמן / עורך: יריב מזרחי / ידיעות ספרים
הגדת פסח שמשלבת בתוכה עצות מעשיות וסיפורים קצרים הלקוחים מספרי רבי נחמן ומנסים להזכיר כיצד החושך יכול להפוך לאור.
הגדה חדשה לפסח / עורך: ג'ונתן ספרן פויר / כנרת זמורה ביתן
הסופר היהודי לקח על עצמו לנסות להבין את אחד הסיפורים העתיקים והמכוננים של בני עמו במבט עכשווי.
פסח על שום מה? הגדה של פסח / עורך: הרב יונתן זקס / מגיד
מי שהיה הוגה דעות, ברון בריטי והרב הראשי של בריטניה, בפרשנות מעניינת על היהדות שניבטת מדפי ההגדה.
