מאז שאני זוכר את עצמי, אני איש רזה. מה זה רזה? היו תקופות בימי הנעורים שחברים סביבי חשבו שאני בתת־תזונה. ולא שלא אכלתי. אפילו בתקופת הישיבה, שבה האוכל היה גרוע במיוחד, לא הייתי מפונק ואכלתי מה שהגישו. מפאת כבוד הקוראים אימנע מלפרט מה כלל התפריט ההוא, רק אומר בלשון המעטה שהוא לא היה המזון הכי מפוקח ובטח שלא הכי בריא או מזין, אלא יותר כזה שממלא פונקציה אחת: שובע. ובכל זאת, למרות האוכל השומני והפחמימתי של הישיבה נשארתי תמיד רזה ושדוף.
בגיל 24 וחצי התחתנתי עם שולי. התגוררנו אז בסמטת עובדיה סומך בנחלאות, בדירה קטנטנה ומוארת. היינו שני ילדים בעולם, ילדים נשואים. לא ידענו הרבה על החיים ולאט־לאט למדנו. גם בכל מה שקשור לאוכל. המגורים ליד מחנה יהודה הקלו עלינו ובכל פעם שרצינו לאכול ארוחה היינו קופצים לשוק ונהנים מהמגוון ומהשפע הבלתי נגמר שיש לו להציע. עוד לא היו לנו ילדים קטנים להאכיל, אז מדי פעם קפצנו לסושי או לבורגר או לסטקיית חצות או לרחמו או לשמולה או לעראייס או לחצ׳אפורי. כיף.
אבל איך אומר הפתגם? בסוף כל ארוחה מגיע החשבון. ואצלי באופן אישי החשבון היה כרס שהחלה להתעגל. זה לא קורה בבת אחת, כרס היא דבר ממזרי. היא איטית ותהליכית אבל מאוד־מאוד נחושה. וככה, בוקר אחד אתה קולט שהחולצה ההיא שקנית אצל צביקה בפסח שעבר פתאום קצת לוחצת. בערב שבת אחד אתה מגלה שהחליפה כבר לא יושבת טייט כמו אז והמכנסיים שתמיד היה בהם איזה סנטימטר משוחרר, פתאום קצת לוחצים. רק קצת.
בהתחלה, בשלב הראשון, הפעלתי את מנגנוני ההכחשה. אני? כרס? מה פתאום? מה לי ולזה? הרי שנים אני הבחור הזה שכולם אומרים לו "בוא'נה אחי, אתה רזה מדי אתה", שנים שאני הבחור הזה שקונה את החולצות במידה הכי נמוכה, שנים אני זה שנשאר לו עודף רצועה בלתי סביר בתפילין של יד, מה לי ולכרס הזו? זה בטח עניין זמני. סתם התנפחתי כי בדיוק לפני רגע אכלתי ארוחה טובה. אבל אז אתה פוגש באושר־עד את החבר הנודניק ההוא שלא פגשת שנים ואתם מתחבקים והוא אומר לך ׳בוא'נה אחי, סחתיין על הכרס!׳ ובשיא החוצפה דופק לך עליה וממשיך, פשששש, משמינים מנחת, אה?׳
ואז, אחרי זה, מגיע השלב שבו עברתי ממנגנון ההכחשה למנגנון ה״מה הבעיה? בקטנה. חודש־חודשיים ואני מוריד את זה״. אז קניתי נעלי ריצה ויצאתי בערב לרוץ בגן סאקר. הקפה, שתיים, שלוש, מוזיקה באוזניות ו… זהו פחות או יותר. לא רצתי יותר חוץ מהערב ההוא. הבודד. מה לעשות? אני בנאדם של שולחן עבודה, בנאדם שמזיז בעיקר את האצבעות על המקלדת, לא אחד כזה שרץ עכשיו ברחבי הפארק. אז גנזתי את נעלי הריצה בארון ועברתי לשלב הקבלה העצמית. החלטתי שאני אוהב את עצמי כמו שאני. וואלה, ככה זה. אנשים מתבגרים, הגוף משתנה, החיים קורים, יש אנשים עם כרס ויש אנשים בלי, ואם זה מה שהגורל זימן לי – זה מה שזה, ואני מקבל את זה וקונה בגדים תואמים, ומדי פעם טופח ככה על הכרס ותוקע בדיחה לא מוצלחת. אבל גם השלב הזה מיצה את עצמו די מהר ונרשמתי לאיזה אתגר דיאטה פופולרי שהבטיח לי שהוא בדיוק לאנשים א־ספורטיביים כמוני. שרדתי בו כמה חודשים. וכן, הכרס השתטחה במשהו, אבל גם לאתגר הזה היה תאריך תפוגה ותוך חודש היא שבה לגודלה הלא מחמיא.
לא פשוט המאבק הזה. בכלל לא פשוט. יש בו אלמנט משמעותי של עבדות. של תחושה שלא אתה זה ששולט על הגוף שלך. והמחשבה הזו הוציאה אותי מהשלווה. כמובן גם רציתי להיראות טוב יותר, אבל הקול שקונן לי בראש ואמר שזהו, שהמקרה אבוד לא הרפה ממני. בדיוק כמו הכרס הסוררת. ואז פגשתי את דרור, חבר שלמד איתי פעם. ברגע הראשון לא זיהיתי אותו. הוא היה שליש מהגודל שזכרתי. רזה וקורן מאושר. שאלתי אותו אם הכול בסדר והוא אמר שכן וסיפר לי על איזו דיאטה ספציפית שהוא עשה ונשמעה לי אחלה. אבל אז הוא אמר, אל תתנפל. קח את הזמן. תקרא עליה, תלמד, תחקור, תתארגן. בתחבולות תעשה לך מלחמה! ואני הקשבתי לעצתו ובמשך כמה חודשים לא השארתי מאמר בעברית על הדיאטה הזו שלא קראתי, וצפיתי בכל ההרצאות שיש עליה ביוטיוב. מדי פעם הייתי מגניב מבט לכרס שלי וידעתי שזה הסוף שלה. ובאמת, במוצאי חנוכה האחרון האות ניתן ויצאתי לדרך. מוכן, דרוך ונחוש. והיום, ערב פסח, אני לובש חליפה חדשה, עשרה קילו פחות. וואלה, גם זו סוג של יציאת מצרים. של גאולה
