לא מוכרחים להסתנן למשרדי השב"כ, איפשהו בגוש דן, כדי לשער בהצלחה את התחושה השלטת שם בחודש האחרון: מועקה גדולה, ספקות בצדקת הדרך, תשוקה עזה שהסיוט יחלוף כבר. שירות הביטחון החשאי של מדינת ישראל נקלע למוקד תשומת הלב שלה. הוא כבר ידע בעבר שלוש סערות עזות שהסתיימו בפרישת בכיריו – איסר הראל (1963), אברהם שלום (1986) וכרמי גילון (1996) – אך הסערה הנוכחית עוצמתית וקטלנית מכולן.
אכן, בדיון בבג"ץ השבוע, ראש השירות הנוכחי רונן בר נחל הצלחה סוחפת. הממשלה הובסה. אבל עוד ניצחון שב"כי כזה ואבדנו. בעיני השמאל והמרכז הוא גיבור, בעיני חלקים נרחבים בימין אויב מבית. כמו נתניהו, רק הפוך. מעטים שבמעטים מכירים את בר אישית, אבל לרוב המכריע יש דעה נחרצת עליו, לכאן או לכאן. מנקודת מבט אופוזיציונית הוא המחסום הכמעט אחרון פה בפני דיקטטורה; מנקודת מבט קואליציונית – מורד מסוכן בסמכויות הדרג המדיני. כל סגולותיו המופלאות של השב"כ בסיכול פעילות פח"עית נשכחות בלהט העימות האזרחי סביב ראש השירות.
וכאילו לא די בכך, ההקלטות המרתקות שאיילה חסון פרסמה במוצאי שבת אישרו חשדות ימניים מסורתיים נגד השב"כ. ספקנים רבים השתכנעו שהארגון מקפח באופן קיצוני את זכויות האזרח של המתנחלים, משליך ביודעין לכלא פעילי ימין חפים מפשע או לפחות כאלה שאין דרך להפלילם בדרך הטבע. "מה זה מעניין אותי אם זה עבירה או לא?", אמר ראש החטיבה היהודית לניצב־משנה אבישי מועלם ממחוז ש"י. עכשיו חצי עם חושב שגם מועלם הוא קורבן של תפירת תיק, בידיעתו המלאה של בר. אב שכול מהמלחמה הכריז ביום שלישי, בהיכל בג"ץ, ש"ידיו מגואלות בדם ילדינו". אב שכול אחר השמיע דברים דומים. אפילו אושיות ביטחון עם עור של פיל מתקשות להכיל האשמות שכאלו, ולבר אין עור כזה. הוא בוודאי נפגע עמוקות.
לפי החוק, הממשלה רשאית להדיח אותו. אילו שלטה פה ממשלה אחרת, בג"ץ היה מנפנף את העתירות נגד ההדחה. הוא לא נקף בעבר אצבע כשאריאל שרון פיטר למעשה את הרמטכ"ל בוגי יעלון והדיח שני שרים כדי לוודא שההתנתקות תתממש. גם ההדחה המבישה של בכירת הפרקליטות פליאה אלבק ז"ל על ידי ממשלת רבין לא העסיקה את שופטי ישראל ואת ארגוני העותרים הכרוניים. בכל זאת, חבל כל־כך שהדברים הגיעו עכשיו למקום כה נמוך. נתניהו לא היה חייב לשלוח לבר מכתב פיטורין בוטה דווקא אחרי ההתלקחות של פרשת קטארגייט.
אם ראש הממשלה אכן איבד את האמון בבר אחרי 7 באוקטובר ולא בגלל פרשיות פלדשטיין, הוא היה אמור להיפרד ממנו מזמן, בדרך אלגנטית, להודות לו בכנות על פועלו הרב למען ביטחון ישראל ולא להטיל עליו את מלוא אשמת המחדל. נתניהו עצמו נושא באחריות כבדה יותר, עילאית, לאותו מחדל. אבל מאחר שבר כבר קיבל אחריות פומבית על ליקוי המאורות המודיעיני בסתיו 23', הגיעה העת לממש אותה, ולו רק כדי לקטוע את ההסלמה המואצת בעימות האסוני שבין שני חלקי העם. התבצרותו בלשכתו לא תציל את הדמוקרטיה הישראלית, רק תחשוף אותה לסכנות חדשות נוסח האירועים המדאיבים באולם בג"ץ השבוע.
נתניהו פיטר את רונן בר בבוטות ובעיתוי תמוה,אך בנסיבות העגומות שנוצרו, טובת הארגון וישראל מחייבות את בר להתפשר ולפרוש
בסופו של יום, השופטים המליצו על פשרה לצדדים היריבים. מטבע הדברים לממשלה קשה יותר להתפשר מאשר לראש השב"כ, בגלל תחושת ההשפלה שנגרמה לה בדיון, והצורך לרצות את כל חלקי הפאזל הקואליציוני. יש בו יותר מדי שרים וח"כים שנפשם יוצאת לעימות כוחני עם ה"דיפ סטייט", חלקם על גבול הטירוף. אבל בשב"כ הדברים פשוטים בהרבה. הכול תלוי שם באדם אחד: ראש השירות. אם הוא יודיע שיפרוש בקרוב, נניח אחרי חג השבועות, זו תהיה תרומה גדולה להפשרת רוחות המלחמה הפנימית כאן, וכמובן לשב"כ עצמו. הרי אי אפשר להמשיך ככה. תקדים מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל במקום הרצי הלוי, שפרש בכבוד, ואפילו ניסיון המינוי הכושל של אלי שרביט, נותן יסוד לתקווה שנתניהו לא ימנה לבר יורש בעייתי. עיקר תפקידו של בר כרגע, מבחן הפטריוטיות העכשווי שלו, הוא לדאוג לכך שיהיה מה לרשת.
