נשיא ביהמ"ש העליון יצחק עמית אינו מתראיין, ומוטב כך. עם ישראל מכיר אותו רק דרך פסיקותיו, נאומיו ופרשניו. אך השבוע, בזכות השידור החי מבג"ץ, ניתנה לנו הזדמנות ממושכת להתוודע אליו באופן בלתי אמצעי. עמית הפגין חיוניות רבה, אך גם הוכיח שציבור מבקריו אינו חושד בכשרים. התבטאויותיו חשפו את הפן הסובייקטיבי של מי שאמור לשמש מופת של אובייקטיביות.
שתי דוגמאות בודדות:
1עמית צדק בהחלט כשהרחיק מהאולם את טלי גוטליב, אבל ההערה שבה תובלה החלטת ההרחקה הייתה מפגן קיצוני של חוסר מודעות עצמית. "יש כאן משהו די שערורייתי שהרשות המחוקקת לא מאפשרת לרשות השופטת לבצע את עבודתה", הוא התרעם. באמת? ומה עם השערורייה המרתונית של הפרעות הרשות השופטת לרשות המחוקקת? בית משפט שמבטל חוקי יסוד על חודו של קול, ובאופן שיטתי בז לתבונת המחוקקים, מנוע מלהיפגע עד עמקי נשמתו כשפעם אחת מחוקקת צעקנית אחת מפריעה לו לשעה קלה. זו לא שערורייה, זו נקמה קטנה, סמלית, קוריוזית.
2התגובה המביכה של עמית לטענת עו"ד ציון אמיר בעניין סלחנות השב"כ למרד הטייסים ב־23'. "אני די בהלם", אמר נשיא העליון, "האם השב"כ צריך להתמודד עם טייסים, עם סרבנים?". ובכן, מותר לנו להיות בהלם מכך שזו הייתה תגובתו של בכיר מערכת המשפט, אשר בוודאי למד לאחרונה בעל פה את חוק השב"כ. בשב"כ עצמו חשבו פעם אחרת. סגן ראש השירות בעשור שעבר, יצחק אילן ז"ל, הסביר לי אחרי פרישתו מדוע השירות נחלץ בשעתו לפעול נגד תופעת סרבנות ימנית מינורית שהתבטאה בהנפת כרזות בכותל נגד פינוי מאחז חומש. לדבריו אז, שכבר צוטטו פה פעם, "לפי חוק השב״כ סעיף 7א וסעיף 7ב(1), תפקידו למנוע כל פעילות בלתי חוקית שפוגעת בביטחון המדינה, במשטר הדמוקרטי ובמוסדותיה של המדינה. צה״ל הוא מוסד המדינה. סרבנות מאורגנת של חיילים סדירים לסרב לפקודה הנובעת מהחלטה חוקית של הממשלה נופלת בהגדרה של חתרנות ועלולה לפגוע בביטחון המדינה. החלטה של קבוצת חיילים שהם יסרבו לפקודה חוקית היא מאוד מסוכנת, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית היא נופלת, וצריך לטפל בה, וכך קרה, לפחות בזמני. אני מניח שכך קורה גם היום".
אילן טעה. תופעת הסרבנות ההמונית ב־23' לא טופלה כלל. השב"כ לא התערב כשמיטב הקצונה הבכירה במיל' ארגנה מרד כללי נגד צה"ל, גם היועמ"שית שתקה, ובית המשפט העליון עמד מנגד. עכשיו נשיאו אומר שהוא בכלל בהלם שציפו ממנו להתערב.
