הרבה פערים היו בפגישת טראמפ ונתניהו: בין החזון הגדול בביקור רק לפני חודשיים, ובין קרקע המציאות במפגש הזה. בין אווירת הווינריות של שני המנהיגים אז, על גלי הניצחון הסוחף של טראמפ ופעימות שחרור החטופים, ובין מצבם היום, עם הבורסות הקורסות בניו־יורק והחקירות המסתעפות בירושלים. בעיקר בלט הפער בין הציפיות ערב הביקור לתוצאות, בין מחמאות הדדיות למהלומות עטופות בדבש.
שני פרזנטורים מנוסים ישבו בחדר. מכל מנהיגי העולם, נתניהו נבחר להשיק את מודל הכניעה הרצוי מבחינת טראמפ. הורדת המכסים החפוזה מהצד הישראלי לא עזרה, ונתניהו הוזמן לחדר הסגלגל אחרי שישראל ספגה מכס של 17 אחוזים. ובכל זאת, ראש הממשלה הצדיק, אפילו כמעט בירך על המהלך של טראמפ. הוא אימץ את העמדה האמריקנית והבטיח לעשות הכול כדי לתקן את ה"עיוות" ביחסי הסחר שבין ישראל לאמריקה. אבל אחרי שהתנדב להשיק את הסולם, נתניהו לא קיבל במזומן אפילו את העמלה הבסיסית – הורדת המכס לעשרה אחוזים, בדומה לבריטניה ומדינות מקורבות נוספות (בינתיים, כמה ימים אחרי, קיבלנו דחייה של שלשה חודשים יחד עם כל מדינות העולם למעט סין. זמן למשא ומתן).
הקשב הנשיאותי וגם שאלות העיתונות המקומית שם היו נתונים בעיקר למלחמת הסחר, אבל החידוש בדברי טראמפ היה בהשקה החגיגית של השיחות הישירות עם איראן. כמי שמבין בשיווק לא פחות מנתניהו, אין דרך טובה יותר מבחינתו לעשות זאת מאשר במעמד ראש ממשלת ישראל שמהנהן בהסכמה בעל כורחו. השליח היהודי־אמריקני סטיב ויטקוף, דמות פופולרית כאן אחרי העסקה הקודמת לשחרור החטופים, יהיה זה שיֵשב לשולחן עם שר החוץ האיראני ערב ליל הסדר.
שיחות כאלה הן לא מה שישראל קיוותה לקבל לאפיקומן. בירושלים לא מאמינים בהסכם גרעין, גם לא בהסכם "טוב", מפני שההנחה היא שאיראן תמשוך זמן ותרמה את המערב. נתניהו הפעיל את כל כוחו נגד חתימת ההסכם בימי אובמה, ובהמשך את כל כוחו לפרישה אמריקנית מההסכם. טראמפ פרש ממנו ב־2018 אבל את הגרעין זה לא עצר, להפך. ישראל לא תקפה, גם לא ארה"ב, ואיראן, משוחררת ממחויבות, התקדמה עוד לגרעין. נכון שמו"מ שמנהל טראמפ לא דומה למו"מ שניהל אובמה, או כזה שהייתה מנהלת קמלה האריס אילו הייתה נבחרת, אבל גם בקדנציה הקודמת של טראמפ, כאשר ב־2019 הוא שקל להיפגש עם רוחאני בעצרת האו"ם, נתניהו התנגד. הוא אמר ש"זה לא הזמן לדבר עם איראן, צריך להגביר את הלחץ עליה".
הנסיבות אכן השתנו מאז, לרעה; איראן תקפה את ישראל ישירות, פעמיים. היא גם קרובה ליכולת גרעינית צבאית יותר מאי־פעם. ובכל זאת, לנתניהו לא הייתה ברירה אלא לזרום עם המחמאות ההדדיות והחיוכים של הנשיא. לקח בסיסי ממחזה האימה עם זלנסקי. הוא נאלץ לשמוע את טראמפ מחמיא לארדואן האנטישמי, ומפציר בו, בראש ממשלת ישראל, להיות "הגיוני" מול טורקיה. מהודעת הסיכום של נתניהו אפשר להבין אולי מה עבר במוחו בעניין תפקידו של טראמפ כמתווך בינו ובין ארדואן: "אמרתי לנשיא, 'אם נצטרך את העזרה שלך – נדבר איתך על זה'". גם בעניין החטופים לא הייתה בשורה, אבל כן מחמאה לראש הממשלה על כך שהוא מחויב לנושא.
תוכנית הטרנספר מעזה, שהסעירה את העולם בביקור הקודם, עלתה רק אחרי שעה של פגישה, במענה לשאלות הכתבים. כנושא צד, בלי פרטים מעשיים. וכך, מתוך חמישה יעדים שהציב נתניהו ערב הפגישה – המכסים, החטופים, טורקיה, איראן ובית הדין הפלילי – הוא יצא בלי שום הישג חדש. באופוזיציה היו מי ששמחו לאידו של ראש הממשלה, אבל הצרה היא לא של נתניהו אלא של המדינה. והיה גם יעד נוסף, סמוי, שהזכירו בסביבת ראש הממשלה בשעות שלפני הביקור: מתקפה משותפת נגד הדיפ־סטייט, או לפחות עקיצה קלילה שתיתן לנתניהו רוח גבית במאבקיו הפנימיים. ראש הממשלה, שלאורך מסעו בהונגריה ובארה"ב שיגר יותר הודעות נגד היועמ"שית וראש השב"כ מאשר בענייני ביקורו המדיני, קיווה לקבל מטראמפ גיבוי גם בגזרה הזאת. אבל הנשיא היה עסוק בסין ובמחירי הביצים.
הלכו לפרוצדורה
בהתנגשות הרב־זירתית בין הממשלה לשב"כ, הכול קשור בכול כמו בחד גדיא. הוויכוח הוא מי בתפקיד השוחט ומי בתפקיד הגדי: האם החקירה היא כלי למניעת הפיטורין, או שהפיטורין נועדו לבלום את החקירה. כל האפשרויות איומות. משבר האמון הוא כותרת לשרשרת אירועים עם גרסאות סותרות שאי אפשר להשאיר תלויות באוויר: מהבקשה לכאורה לחוות דעת שתמנע את העדות במשפט, דרך חקירת קטארגייט, ועד להקלטות החמורות של ראש המחלקה היהודית בשב"כ בשיחות עם מפקד ימ"ר ש"י. שופטי בג"ץ, פה אחד, ניסו לגלגל הלאה את ההכרעה. זה לא צודק, אבל נבון. בימים אחרים, הדבר הנכון הוא להכריע בעצם שאלת ניגוד העניינים, אבל השופטים העמיקו בעיקר בפרוצדורה – ועדת גרוניס, התשתית העובדתית, והשימוע לרונן בר – שבמקרה הזה היא מהות.
נתניהו לא שובר את הכלים מול בג"ץ אבל מאפשר במודע את ההתבטאויות שמשאירות את המשבר החוקתי התאורטי באוויר
אלא שאפילו בפרוצדורה אין הכרעה אלא מתן זמן לרשויות להגיע להסכמות ביניהן. זה לא עניין של פשרה עם רונן בר כי זה לא מקרה אישי שלו ולא משפט שעוסק בדיני עבודה, אלא בשאלה העקרונית של עצמאות השב"כ. לכן הפרטנר של הממשלה לפשרה הוא היועמ"שית, כמי שאמורה לייצג את האינטרס של המערכת. בהכירנו את הרקע של הצדדים סיכויי הפשרה נמוכים, אבל פסח הוא הזדמנות אחרונה לעשות סדר ולחסוך הכרעה שיפוטית שמי שימנע אותה עלול להצטער.
בינתיים נתניהו משדר מאבק, אבל בניגוד לקריאות ועצות השרים לצפצף על בג"ץ, בתוך ההודעה הלוחמנית שפרסם, הפרטים היו ציות מלא להחלטת בית המשפט. ראש הממשלה לא שובר את הכלים אבל מאפשר במודע את ההתבטאויות האלה שמשאירות את המשבר החוקתי התאורטי באוויר. כך גם ההחלטה שלא לזמן את ראשי מערכת הביטחון לישיבת הקבינט. רשמית זו לא הפרה של הצו, כי אין כאן החרמה ספציפית של ראש השב"כ אלא של כל ראשי המערכות, אבל המסר ברור. ואולי המסר הזה הוא שמצנן את שופטי בג"ץ בבואם לתת הכרעה. אולי גם הרצון של בית המשפט לדבר בקול אחד, שיהיה מוסכם על הנשיא עמית ועל המשנה סולברג.
בלי פשרה, בית המשפט יצטרך להכריע. לפי הערות השופטים בדיון, הם לכל הפחות ידרשו להתחיל את הפרוצדורה מחדש והפיטורין יתעכבו מאוד, אולי עד אחרי הגשת כתבי האישום בפרשת קטארגייט, מה שיבשר ממילא על סיום שלב החקירה ויפחית את החשש מפגיעה בה. לפי הסקרים, רוב בציבור מצפה שרונן בר יתפטר, ובה בעת רוב בציבור מתנגד לכך שנתניהו יפטר אותו. לכן, דווקא אם פיטורי רונן בר ייבלמו, זה יהיה הרגע של רונן בר להתפטר בעצמו, בידיעה שהוא משאיר את המקום למחליפו כשהוא חסין מפיטורין פוליטיים. דיינו.
