אחת מאגדות חז"ל הידועות מספרת על חוני המעגל, שנרדם לשבעים שנה תחת עץ החרוב. כאשר הקיץ מהתרדמת, העולם החדש שגילה טלטל אותו כל כך, עד שחלשה דעתו והוא ביקש רחמים ומת. סינדרום חוני מכה היום בכולנו. קצב השינויים המקומיים והגלובליים מטריף את הדעת, והוא מפתה אותנו להחלטות פזיזות בואכה אובדניות.
אחרי מגפה משתקת ומלחמה מאכלת אנו מיטלטלים בין חדשות טובות לחדשות רעות: טראמפ תוקף את החות'ים ומשדר מוכנות לעימות מול האובססיביות האנטישמית של איראן; מנגד, הקיטוב הפנים־אמריקני מתקרב לטווח האדום, וקרנות הפנסיה שלנו מתכווצות עם המדדים בעקבות מלחמת המכסים העולמית. סיומה של מלחמת שבע החזיתות במזרח התיכון לא נראה באופק, 59 חטופים עדיין במנהרות, וגם בזירת הפנים אנו קורסים תחת העומס החושי: היועמ"שית, בג"ץ, ראש השב"כ, קטארגייט, החרדים. בערב תאמר מי ייתן בוקר ובבוקר תאמר מי ייתן ערב.
שינויים חדים בתנועתה של ההיסטוריה אינם זרים לזיכרון היהודי. היום הזה נהיית לעם, והלילה הזה יצאנו ממצרים. צוּוינו לאפות מצות בזריזות ולצאת בחיפזון, ולמדנו לקח מאשת לוט שלא להביט לאחור. רבי צדוק הכהן מלובלין הסיק שמהפכה רוחנית צריכה להיעשות מהר: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון", משום שכדי "לנתק עצמו מתאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל". כמו פלסטר דבוק לעור, שעדיף להסיר במשיכה מהירה.
אבל פסח הוא לא רק חג יציאת מצרים, אלא גם חג האביב. באביב הטבע מתחדש, הירוק המעלף והפריחה המהממת מסחררים אותנו בשמחה וביופי. האביב פורץ במהירות. עץ הרימון שלפני שבוע היה עירום, מתכסה עלווה ירוקה. הטבע מתחדש, אבל זה לא באמת "שחר של יום חדש". האביב חוזר על עצמו שנה אחרי שנה באופן מחזורי, רוטיני, כפוף לחוקיות פנימית יציבה. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. יותר מזה, כל שלב בטבע קשור בסיבתיות עמוקה לזה שלפניו. בלי מנות קור מדויקות בחורף, העצים הנשירים לא יניבו שפע פרי בקיץ. אין לידה בלי היריון.
מצוות קידוש החודש מטרימה את יציאת מצרים, ומטילה עלינו אחריות לציר הזמן היהודי. התורה מצווה עלינו לסנכרן בין חג החירות לחג האביב, בין החירות לחוקיות. כדי להגיע לחופש אנחנו חייבים לכונן (ליל) סדר.
שיכורי אביב רוצים שהכול יקרה מהר. בספר "אורות התשובה" מבחין הרב קוק בין התעוררות רוחנית הנובעת מרגע עוצמתי של הארה ("תשובה פתאומית"), ובין התפתחות המבשילה בתהליך ארוך של לימוד, הפנמה, ניסוי וטעייה ("תשובה הדרגתית"). בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה", מסביר ויליאם ג'יימס שאין באמת הבדל בין קונברסיה (היפוך הלב) פתאומית להתעוררות הדרגתית. השינוי נראה מהיר על פני הקרקע, אבל כמו הפריחה המהירה באביב – הוא פרי הבשלה של תהליך ארוך שהתרחש מתחת לסף. חידוש אמיתי הוא תוצאה בלתי נמנעת של כל התהליכים שקדמו לו. אי אפשר לדלג מעליהם. זהו החוק בצומח, זה החוק בפסיכולוגיה, וזה החוק גם בפוליטיקה.
דרך ארוכה קצרה
ההבנה הזו חשובה מאוד לוויכוח העמוק שמתנהל כרגע במחנה הלאומי, שהוא תמונת ראי לוויכוח דומה המתנהל במחנה השמאל.
חסרי הסבלנות בימין מעלים שלוש טענות. הראשונה: "אחדות" או "רפורמות בהסכמה" הן מתכון לתבוסה, כי הן יוצרות מאבק לא סימטרי שבו השמאל שורף את המועדון, והימין נלחם ביד קשורה לאחור. הקפלניסטים רוצים להפיל את שלטון הימין בתירוצים שמתחלפים כמו גרביים – יוקר המחיה, מתווה הגז, צוללות, שבעה באוקטובר, החטופים, קטארגייט; תנועת המחאה לא בוררת אמצעים בדרכה לריסוק המדינה – מסרבנות, דרך שיתוק המשק ועד לתמיכה ב־BDS – וה"דיפ־סטייט" מגבה אותה: ראש השב"כ מתבצר בכיסאו בתמיכת היועמ"שית; ראש המחלקה היהודית מתגלה כשונא מתנחלים; בג"ץ פוסל חוקי יסוד ומתנהל כאילו אין מעליו כלום. כאשר צד אחד דבק באחדות וצד שני מטיל וטו אוטומטי על כל מהלך, אין אפשרות אפקטיבית לקדם מדיניות.
טענה שנייה: אפשר לפתור את זה מהר, ונורא מפתה לפתור את זה מהר. טענה שלישית: הטיימינג. הקדנציה השנייה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת לחולל שינויי עומק ביחסי הכוחות שבין הרשויות, בלי סיכון של אמברגו או סנקציות מנשיאים כמו אובמה או ביידן. ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות.
שתי תשובות בדבר. הראשונה פרגמטית־שמרנית, השנייה ערכית־יהודית. הראשונה: חוקרי המשפט חלוקים בשאלה מתי החלה מהפכת האקטיביזם השיפוטי – לפני 50 שנה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כפי שגרס הפרשן המשפטי זאב סגל, או לפני 45 שנה, בפס"ד דפי זהב, כפי שסבור פרופ' מני מאוטנר. על האקטיביזם היועמ"שי אין כנראה מחלוקת; הוא התחיל עם מינויו של אהרן ברק לתפקיד הזה בממשלת בגין הראשונה, לפני 50 שנה. ביובל הזה בנו משפטני ישראל מערכת משפט מפותחת ומפוארת, אור לגויים, אבל מבולבלת. מערכת יעילה יחסית המטפלת באינספור תיקים, אך עם אינפלציה פראית בתחום החוקתי והמנהלי, לצד התנכרות מכאיבה למשפט העברי. זוהי נושאת מטוסים עצומה, ששינוי הכיוון שלה דורש מומחיות ודיוק.
בעיה כה מושרשת אי אפשר לתקן במהפכה מהירה, כפי שאי אפשר להאיץ את פריחת האביב על ידי משיכת העלים שיצמחו מהר יותר. כידוע, למהפכנים יש כוונות טובות אבל הנזק שהם גורמים נורא. עיין ערך רובספייר במהפכה הצרפתית וסטאלין במהפכה האדומה. במהפכה כמו במהפכה, כיוון שניתנה רשות למשחית לחבל, שוב לא מבחין בין צדיק לרשע. התעלמות מפסקי דין תיצור אנרכיה, וישראל בלי מערכת משפט חזקה תהיה מדינה חלשה. שמרנים אמיתיים יודעים שתיקון עומק לוקח זמן, דרך מינוי שופטים שמרנים מעולים, שיחה ציבורית ערה, מאמץ אקדמי תומך, וחלחול איטי של תפיסות דמוקרטיות בנוגע ליחסי הרשויות. דרך ארוכה שהיא קצרה.
שיקול פרגמטי נוסף הוא שמלחמת הכול־בכול עוזרת לשחרר קיטור אבל לא מביאה תוצאות. לא לחינם כשלה הממשלה בקידום הרפורמה המשפטית ב־2023. היום אין ברשות הימין ההון הכלכלי והאנושי הנדרש כדי לייצר שינוי כה עמוק במעמד צד אחד. פאנלים זועמים בטלוויזיה מספקים קתרזיס למשתתפים, אבל לא משנים מדיניות או מציאות. זוהי דרך קצרה שהיא ארוכה.
ומכאן לזירה הערכית. הימין צריך לשאול את עצמו שאלות בסיסיות: מה אנחנו מציעים לעם היושב בציון? קרוב ליובל שנים חלפו מעליית בגין לשלטון – איזו בשורה הבאנו, מה החזון שלנו? האם המצע שלנו מסתכם בהחלפה פרסונלית של שמאלנים בימנים בתוך אותה מערכת הפעלה? האם "משילות" פירושה פעולה באותם כלים של השמאל הדורסני, כאשר העוול נשאר ורק החליף צד?
הנה תרגיל למחשבה: נניח שאין אופוזיציה משמאל, אין הפגנות בקפלן, אין יועמ"שית, אין בג"ץ ואין בצלם; מהי המדיניות שלנו? האם המשילות היא כלי לעשיית טוב לעם ישראל או שהיא תכלית לעצמה? האם המדיניות מדויקת, מאוזנת, שוקלת שיקולים רחבים, או צרה, מחנאית ולעומתית? ושאלה לא פחות חשובה: מה היחס שלנו לשחיתות שלטונית? האם אנחנו מסוגלים להתבוננות במראה ולביקורת עצמית?
משפט המלך
הדור שלי לא גדל על שמרנות. הוא גדל על "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל", ולתורת ישראל יש בהחלט מה לומר על הפיכת ה"משילות" לעגל זהב. בהגדה של פסח משה רבנו לא מוזכר אפילו פעם אחת, כדי שלא נתבלבל ונהפוך את המנהיג לדגל של יציאת מצרים; מקום קבורתו לא נודע כדי שלא ייעשה אתר עליה לרגל; נאומו בספר דברים כולל הגבלות חמורות על כוחו של המלך; וכשעמדו מולו סרבנים בפוטנציה הוא לא חילק להם מיליארדים אלא הטיח בהם "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה".
הדור שלי לא גדל על שמרנות. הוא גדל על "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל", ולתורת ישראל יש בהחלט מה לומר על הפיכת ה"משילות" לעגל זהב
משפט המלך מספר דברים חלחל עמוק לדי־אן־איי שלנו: שמואל התרעם על העם שדרש מלך וּויתר על אתגר החירות, והדיח את המלך שאול שנכנע לחולשותיו והמרה את דבר ה'. דוד, המלך השני שמינה שמואל, לא התראיין לפטריוטים אלא החזיק לצידו את נתן הנביא וגד החוזה, שידעו להוכיח אותו ולהטיף לו מוסר.
הנביאים הללו – שעל פי זאב ז'בוטינסקי, חלק מתפקידם מתבצע בימינו על ידי עיתונאים – לא תקפו את האופוזיציה אלא ביקרו את הקואליציה. "בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו", הטיח נתן בדוד לאחר חטא בת־שבע. דוד הרכין ראש ונטל אחריות: "חָטָאתִי לַה'". גד הציע לדוד לבחור בין רעב, תבוסה או מגפה, ולא חטף בתגובה סרטון עם כתובית "איבדתי אמון בך". דוד הבין שמלך טוב זקוק לביקורת פנימית כדי לשמור על עצמו מעצמו; שאסור לו להקיף את עצמו במלחכי פנכה, אחרת הוא יסתאב ויאבד את זה.
חז"ל אפיינו את יציאת מצרים כ"יוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ". האומה כבר נולדה, כדי לנחול את הארץ הגיע הזמן להתבגר.
