מצוות והגדת לבנך, העומדת במרכז ליל הסדר, נאמרה תוך כדי יציאת מצרים. החובה לספר את הסיפור נמסרה לעם ישראל ברגע הלידה שלו, והסיפור הפך להיות הנכס הגדול ביותר שלנו כעם. "היהודים לא יהיו לעולם בעלים של מבנים כמו טירת וינדזור", כתב הרב יונתן זקס במאמריו על ההגדה של פסח. "לא זה סוג העם שלנו, אבל אנו בעליו של משהו שהודוֹ אינו נופל מהודם של הבניינים האלה, והזמן קידש אותו עוד יותר משקידש אותם… מה שיש לנו איננו מבנה גשמי, אלא משהו אחר – סיפור".
בשנה וחצי האחרונות אנחנו בתוך פרק נוסף בסיפור הארוך של העם שלנו. האמירה שאנחנו נמצאים בתוך אירוע היסטורי הפכה אומנם לקלישאה, אבל היא אמת. אנחנו מודעים לכך שאנחנו חיים בתקופה דרמטית שתדובר לאורך שנים, אך השאלה היא עד כמה התודעה ההיסטורית משפיעה על הבחירות שלנו וגורמת לנו להתנהל באופן כזה או אחר.
קשה לתרגם לחיי היומיום את העובדה שאנחנו בתוך סיפור גדול. מה שיכול לעזור לנו הוא קול מהעתיד, קול הדורות הבאים שישאלו אותנו מה עשינו וכיצד פעלנו בתקופת מלחמת חרבות ברזל או איך שלא יקראו לה. במידה מסוימת זה גם אתגר ארבעת הבנים בהגדה, שלא היו באירוע עצמו ומבקשים ללמוד עליו מאלו שהיו שם. היוצאים ממצרים קיבלו תדריך מפורט כיצד להתמודד עם שאלותיהם המגוונות של הדורות הבאים. אולי כדאי שגם אנחנו נדמיין את עצמנו בעוד עשרות שנים, יושבים עם צאצאינו וצאצאי צאצאינו, ונשאלים על התקופה שחיינו בה.
שנה וחצי חלפו מאז שמחת תורה תשפ"ד, ואנחנו עדיין בתוך הסיפור שהחל להיכתב באותו בוקר. יש לנו עדיין חטופים, חיילינו עדיין נלחמים בתוך עזה, והממשלה שמנהיגה אותנו היא אותה ממשלה. ומכיוון שהסיפור עודנו נכתב, עדיין יש לנו יכולת למקם את עצמנו בתוכו. גם בימים אלה אנחנו עדיין כותבים את התשובה לשאלה הפשוטה שנישאל בעתיד – מה בחרנו לעשות בתקופה הזאת.
בימים האחרונים קראתי את הספר "מעשה בצדיק ואלונקה", ספרו החדש של הרב חיים נבון, המאגד את סיפורי חייהם של חללי ישיבות ההסדר בשנה הראשונה למלחמה. על כמה מהם מסופר שלא היה להם קל בשירות הצבאי, ושהם לא היו אנשי צבא ומלחמה. אריאל אליהו הי"ד, תלמיד ישיבת ירוחם, היה בחור עדין ששקל בשלב מסוים לעזוב את השירות הקרבי אבל החליט להתאמץ ולסיים את הכשרתו כטנקיסט. במהלך שירותו הוא כתב פעם לידידה שבכה מהתרגשות אחרי שקרא בשבת הפטרת נחמה של ישעיהו, והקדשה לחיילי צה"ל שנכתבה בתוך ספרון של זמירות שבת. "איזו גאולה זו שאני עומד עם מדים ונשק והכול בשבת, בבסיס ענק של צה"ל… ופשוט מגן על מדינת ישראל וארץ ישראל". בשמחת תורה ניהל אריאל עם חבריו לטנק קרבות קשים מול עשרות מחבלים באזור קיבוץ בארי, עד שנפל.
גם הרב נערן אשחר ז"ל, שלימד בישיבת ההסדר בשדמות־מחולה, היה איש עדין, איש רוח וניגון. הוא אמר פעם לראש הישיבה שלו: "איזה כיף שאת סדר היום שלי לא קובע הכיף שלי אלא מה שעם ישראל צריך". לאחר שתרם כליה הורד לו פרופיל, וכשפרצה המלחמה מפקדיו ביקשו למנוע ממנו לעלות על טנק, אך הוא נאבק להישאר לוחם, ונהרג. נופלי ישיבות ההסדר היו כולם אנשי ספרא וסייפא. רבים מסיפוריהם מזכירים את הכינוי המפורסם "עדינו העצני", שבו תיארה הגמרא את דוד המלך. "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ".
תלמידי ישיבות ההסדר יוכלו לספר לילדיהם ונכדיהם איך בשמחת תורה תשפ"ד הם יצאו מבית המדרש למלחמה, כיצד שילבו לימוד תורה בשירות צבאי משמעותי וממושך, ואיך שמרו על אורח החיים הדתי גם בחזית. מה יספרו תלמידי הישיבות החרדיות לצאצאים שלהם בעוד עשרות שנים? שבזמן שבחורי ישיבות אחרים יצאו להגן על עם ישראל הם בחרו להמשיך בשגרת לימודיהם? איך הם יסבירו בעוד דור או שניים את הסירוב להשתתף במאמץ המלחמתי, את ההפגנות של חלקם נגד גיוס לצה"ל, ואת הטיולים של רבים מהם בחופשות בין הזמנים בזמן מלחמה?
עד הסוף הטוב
שאלת הסיפור שנספר לנכדינו רלוונטית כמובן לא רק למי שיכול להתגייס ללחימה פיזית בחזית. גם המנהיגים הפוליטיים שלנו ייאלצו לספר כיצד בחרו לפעול בזמן המלחמה. האם ידעו להתרומם לגודל השעה, להניח בצד את השנאות האישיות והחרמות הפוליטיים, ולהתגייס לסייע בהובלת המדינה, או שבחרו להמשיך בחשבונות פוליטיים אישיים וקטנוניים גם בזמן שחיילים מסרו את נפשם בעזה ובלבנון.
כל אחד מאיתנו כותב בכל יום את הסיפור שלו בתוך הסיפור הגדול: האם חיזקנו את העם מול אויביו, או שעסקנו במלחמות הפנימיות?
אנשי התקשורת יידרשו לספר אם בחרו להשתמש בכלים שבידיהם גם כדי לחזק את רוח העם, או רק כדי להחליש אותה. האם הם בחרו להביא את סיפוריהם של הגיבורים שרצו לחזית להציל אזרחים, או שבחרו לערוך תחקירים על אי־דיוקים בתיאורים של חלק מהם. מה גודל הבמה שהם העניקו להתבטאויות מקטבות ומפלגות של פוליטיקאים, ועד כמה הם נתנו מקום גם לאלו שהביעו מסרים מורכבים, ממלכתיים ומפייסים. אנשי מערכת המשפט ייאלצו לספר אם פעלו כדי לסייע באתגרי המלחמה וניסו להגיע להסכמות עם המנהיגים הפוליטיים, או שבחרו לנצל את הכוח שבידיהם לרעה והפריעו בכל דרך אפשרית לשלטון נבחר לממש את רצון בוחריו.
כל אחד ואחד מאיתנו בוחר בכל יום כיצד יסופר הסיפור שלו בתוך הסיפור הגדול שממשיך להיכתב. האם בחרנו להיות שותפים בחיזוק העם במלחמתו באויבים החיצוניים, או לעסוק במלחמות הפנימיות בתוך החברה ולהוסיף עוד חומר בערה לקרבות בין ימין ושמאל, ובין תומכי הממשלה למתנגדיה? האם היינו מאלה שפעלו להרגיע את הקיטוב ולקדם הסכמות, או מאלה שלעגו למקדמי ההסכמה וכינו אותם "אידיוטים שימושיים"? האם חשבנו מספיק על החטופים, והאם הבענו הזדהות עם כאבם של בני משפחותיהם?
"לסיפור שלנו יהיה סוף טוב", אמרה שרית זוסמן בהספד שנשאה על קברו של בנה בן, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. גם אני מאמין שסופו של הסיפור יהיה טוב, בינתיים פרקי הסיפור עוד נכתבים, ובידינו היכולת לכתוב את החלק שלנו בסיפור הזה.
