מעמד הפועלים בארה"ב נחשב כיום לבסיס המצביעים של המפלגה הרפובליקנית, אבל לא תמיד זה היה כך. עד שנות השמונים, המפלגה הרפובליקנית משכה אליה את קולות הציבור המשכיל והלבן, ואילו המפלגה הדמוקרטית נודעה כמפלגת הפועלים, שנהו אחר אידיאולוגיה שמאלית. אלא שדונלד טראמפ מערער על כל המוסכמות הללו, והוא לא רק נשען על קולות מעמד הפועלים הלבן האמריקני, אלא גם מייצר מדיניות שנועדה לתמוך בו.
בתוכנית חסרת תקדים בהיקפה, שמטרתה לדבריו "להפוך את אמריקה לעשירה", הכריז נשיא ארה"ב מלחמה על עצם קיומו של הסחר הבינלאומי. הגלובליזציה, תהליך בן חמישים שנה שבמסגרתו העולם הוריד מחסום אחרי מחסום, הרחיב את הסחר החופשי, הניע סחורות מקצה העולם עד קצהו, הוציא מיליארדי אנשים מעוני, והביא לעולם כולו שפע בלתי נתפס – נתונה עכשיו למתקפה ישירה מצד המדינה החזקה בעולם.
לא במקרה טראמפ הופך עכשיו מדיניות בת יובל שנים. התקופה הזו חוללה שינויים דרמטיים בקרב מעמד הביניים האמריקני, בעיקר הפועלים. ככל שהגלובליזציה התרחבה, כך יותר ויותר מפעלים עזבו את ארה"ב ועברו למזרח הרחוק ולמדינות עולם שלישי שהייצור בהן זול להפליא. קהילות וערים של מעמד הפועלים השתנו לבלי הכר. לפני כן, בשנות החמישים, השישים השבעים, נוצרו ברחבי ארה"ב עיירות רבות סביב מפעלי ייצור. הגברים עבדו במפעל, והנשים נשארו בבית או עבדו בתעשיית השירותים המקומית, בבתי הספר ובחנויות העיירה. לכל אחד מהם ניתנה הזדמנות להגשים את החלום האמריקני: לבנות בית קטן, לפרנס את המשפחה, לשלוח ילדים לקולג', לפרוש בכבוד.
היום, אותו מעמד פועלים מתקשה לרדוף אחר החלום האמריקני. עיירות המפעלים השתנו מקצה לקצה. תושביהן עברו ממשרות ייצור אל תעשיות השירותים השונות, מתיירות ועד קמעונאות. רוב הדברים שחשובים להם הלכו והתייקרו; חינוך, דיור, בריאות ומזון הפכו יקרים עד בלתי מושגים בעבור חלקים גדולים של מעמד הפועלים בארה"ב. אכן, שורה של מוצרים אחרים ובהם מוצרי צריכה, אלקטרוניקה וכלי רכב, הפכו זולים עד מאוד בעקבות העברת הייצור למזרח, אבל בעבור מעמד הפועלים זה לא באמת משנה. אם הם לא יכולים להרשות לעצמם את אבני הבסיס של החיים, סמארטפון זול לא ממש עוזר להם.
המפלגה הדמוקרטית, שתמכה במהלכי הגלובליזציה ופתיחת השוק לסחר חופשי, הפכה לפרוגרסיבית יותר ולמוטה יותר לעבר האליטות האינטלקטואליות, התרבותיות ואפילו הפיננסיות. היא הפסיקה לייצג את אותו פועל פשוט ממישיגן או מוויסקונסין. בעיני מעמד הפועלים, צמצום משרות הייצור בארה"ב פגע במטה לחמו. אותם אנשים נזכרו בערגה בעברם התעשייתי, וככל שגברה ההגירה הבלתי חוקית אל ארצות הברית, הם נאלצו להתחרות על המשרות שנשארו ולקבל עליהן שכר הולך ופוחת.
מי שמבקש להבין מדוע טראמפ הכריז על שינוי כה דרמטי, צריך להכיר את הסיפור שהוא ומצביעיו מספרים לעצמם. רק לאחר שטריליוני דולרים נמחקו בבורסה, מדינות העולם איימו להטיל מכסים בתגובה, ואפילו מתוך המפלגה נשמעה התנגדות למהלך – טראמפ ריכך את החלטתו והקפיא את מכסי הגומלין על שורה של מדינות לתשעים יום. בנוגע לסין, טראמפ לא רק שלא נסוג אלא אפילו הגדיל את המכס ל־125%. סין, מתברר, הייתה ונשארה המטרה מספר אחת של מלחמת הסחר.
אותו מעמד פועלים צפוי גם לשלם את המחיר על המדיניות הזאת. בהתחשב בהיקף הסחורות שארצות הברית מייבאת מסין – עליית מחירים לא תאחר לבוא. בכלכלה אין ארוחות חינם, יש רק טרייד־אוף. מכסים גבוהים מתורגמים בסופו של דבר לעליית מחירים לצרכן האמריקני. הם יקבלו אולי יותר עבודות, אבל יצטרכו לשלם יותר על מוצרים. הטלת מכסים, במיוחד בהיקפים כאלה, איננה פועלת כאזמל אלא כפטיש חמישה קילו. יהיה קשה מאוד לשלוט בתוצאות; הן יהיו כנראה מורכבות וילכו בכיוונים שונים.
אף אחד לא מבטיח שמפעלים יחזרו לייצר בארה"ב. העברת מפעלים שלמים היא אירוע מורכב. איש לא יעשה זאת באופן מיידי, במיוחד כשהתמונה אינה יציבה ובאוויר מרחף הרבה חוסר ודאות
גם אם המכסים יחזרו, איש אינו מבטיח שמפעלים יחזרו לייצר בארה"ב. העברת מפעלים שלמים היא אירוע מורכב. העתקת תשתיות דורשת כמה שנים והשקעה כספית לא מבוטלת. אף אחד לא יעשה זאת באופן מיידי, במיוחד כשהתמונה אינה יציבה ובאוויר מרחף הרבה חוסר ודאות. יום אחד מכריזים על מכסים, שבוע אחר כך מקפיאים את חלקם, ובשבוע הבא מי יודע מה יקרה. אף אחד גם לא משוכנע שזהו תהליך רצוי. מעבר להאדרה ורומנטיזציה של העבר, לא ברור כמה אנשים בארה"ב הנוכחית רוצים לחזור לעבוד בייצור נעליים.
ההיגיון מאחורי הטלת המכסים בהתבסס על גירעון סחר הוא מפוקפק מאוד. על וייטנאם הוטל מכס חסר תקדים בגובה של 46%, בגלל גירעון הסחר הגבוה שלה. וייטנאם מייצאת לארצות הברית הרבה יותר ממה שהיא מייבאת ממנה. אבל מה בדיוק יכולה וייטנאם לייבא מארצות הברית? הייטק? בכלל, בעולם גלובלי אפילו זהותו הלאומית של היצרן לא תמיד ברורה. חברת נייקי האמריקנית מייצרת את נעלי הספורט המפורסמות שלה במפעל בווייטנאם, אבל משם הן משווקות לכל העולם תחת חברה אמריקנית שמייצרת רווחי ענק לכלכלה האמריקנית. באיזה מובן רציני אפשר לומר שווייטנאם מייצאת נעלי ספורט לארה"ב? גם בגרסתו המרוככת, המהלך של טראמפ מקעקע את הרעיון של יתרונות יחסיים, שהביא לעולם הרבה מאוד ברכה. בסופו של דבר, כולנו נשלם את המחיר.
